הלכתי לקחת את המפתחות לדירה היום. 

אני יודעת מה אתה חושב. אם היית פה, בטח היית נותן לי את המבט הזה שלך שאומר ״למה את מתכוונת?״ כי אתה יודע שאני לא אומרת את זה סתם, ואתה כבר מדלג על ״מה הבעיה?״ ו״מה קרה?״ כי אתה יודע שקרה משהו ואתה רק לא מבין איפה הבעיה, ובעצם ״למה את מתכוונת?״ אומר ״מה את מנסה להגיד במשפט הזה?״. אתה יודע למה זה? כי לא היית פה בפעם הקודמת, אז אתה לא יודע.

אתה לא יודע שבפעם הקודמת לא הייתי פה לבד.

זאת אומרת, ביום הראשון שלי כן הייתי פה לבד. בערך. אחותי פגשה אותי בשדה התעופה ואז הלכנו ביחד לקחת את המפתחות של הדירה. סידרתי, אכלנו ביחד ואז הלכתי לסופר. ואז חזרתי לדירה, ישבתי על הרצפה ליד המיטה, ובכיתי במשך שעה. אבל בבוקר אחרי מי שהיתה החברה הכי טובה שלי באה, והיינו ביחד כל היום. הלכנו לסופר ולאכול ועשינו דברים והסתובבנו. היא היתה איתי כמעט כל יום שהייתי פה בשלושה וחצי חודשים ההם בתחילת 2019.

אני כמעט יכולה לראות את ההבנה על הפנים שלך, כי אתה יודע למה זה עלה עכשיו ואתה יודע כמה אני מבועתת מהכל. ואתה יודע שלמרות שבגדול עברתי הלאה, זה עדיין מכאיב לי. כי זה לא היה מושלם, והיו הרבה בעיות, ובכלל בהתחלה לא הייתי מסוגלת להיות איתה ימים שלמים, אבל... בשלושת החודשים האלה... זה היה טוב. ואני מתגעגעת.

ואני פשוט יודעת שאני לא מסוגלת לעשות את זה. לא לבד.

חזרתי למלון עכשיו, ואני יושבת פה ומחבקת את מר ג׳ הדובי ובוכה וכותבת לך את זה, כי אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני לא. ואני יודעת מה אתה חושב - אני מסוגלת, וזה שהדירה היא לא בדיוק מה שחשבתי שהיא זה בסדר, וזה שהאזור לא בדיוק מה שחשבתי שהוא זה גם בסדר, ואני רק מתמקדת עכשיו בדברים הקטנים כדי לנסות להרוס את זה עוד לפני שבכלל התחלתי, ואני צריכה להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות, אבל... אני לא מסוגלת. כי אתה מבין, זאת לא החשיבה שמורידה אותי מהמסלול הפעם. או ליתר דיוק, זאת לא רק החשיבה. זה הרגש.

כי אני לא מסוגלת. אני יודעת את זה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. פעם קודמת אבא ואמא באו לבקר כמה ימים אחרי שעברתי, אבל עכשיו הם לא יכולים. פעם קודמת אחותי היתה פה, אבל אנחנו בדרך לסגר נוסף בהמשך השבוע, אז היא לא תוכל להיות פה. פעם קודמת חברה שלי היתה פה, כמעט כל רגע שהייתי צריכה אותה, והיא כבר מזמן חזרה הביתה.

פעם קודמת לא הייתי לבד. ועכשיו אני כן.

ואין סיכוי שאני מסוגלת לעשות את זה.

ואם היית פה היית אומר לי לנשום, ולנסות לקחת את זה צעד אחרי צעד, ולנסות לחשוב על זה בצורה אובייקטיבית, מחוץ לפאניקה שלי. כמו אחרי המבחן ההוא במתמטיקה, זוכר? הייתי בטוחה שהלך לי גרוע, ושאלת אם יכול להיות שזה עניין של ביטחון עצמי, כי ידעת שיש סיכוי סביר+ שזה מה שזה, ושחשוב להזכיר לי את זה. שאלת איך הלך לי, ואז שאלת את כל השאלות האובייקטיביות כדי לנסות להבין איך באמת הלך, ולא איך הרגשתי שהלך. ואני מכירה אותך, אז אני יודעת שזה גם מה שהיית עושה עכשיו. היית שואל למה אני כל כך בטוחה בזה שאני לא מסוגלת. היית מזכיר לי לקחת את זה one day at a time, כי לפעמים אני קופצת למסקנות ומחליטה דברים עוד לפני שאני נותנת למציאות הזדמנות (זוכר את השבוע בבסמ״ח, לפני הקורס?). היית מזכיר לי לנשום עמוק ואז היית משנה את הנושא, כמו שתמיד עשית כשהייתי מוטרדת מדי, כשלא הצלחתי להפסיק לחשוב או להרגיש וידעת שמה שאני צריכה זה להתרחק מהכל, לפחות לקצת, ולחשוב על משהו אחר. לנקות את הראש.

וזה מה שאני אעשה עכשיו, אני אחזור לSuits (התחלתי שבוע שעבר והארווי ומייק קצת הזכירו לי אותנו, למרות שאתה הרבה יותר אמפתי מהארווי) ואנסה לשכוח מהבלגן הזה שנקרא הראש שלי (ותפסיק כבר עם ה״אין לך בלגן בראש״) והלב שלי, ואני אחזור לזה מחר, איתו, כשאני אוכל גם להתמודד עם זה, rather than just spiral. ומחר אני אתמודד עם כל זה, וברביעי אני אעבור, ו... לא יודעת, נראה מה יהיה. לא יודעת, נראה כמה זמן זה יחזיק. כרגע אני אפילו לא מצליחה להפסיק לבכות, אז... לא יודעת. נראה.

כל מה שאני יודעת כרגע זה שהלוואי שיכולתי לדבר איתך, because I sure as hell can't do it alone.