זה מוזר שפתאום היום נפל לי האסימון שSuits נגמרה?

אני אפילו לא יודעת למה זה כל כך משפיע עליי. התעוררתי עם Viva la Vida בראש וכל הבוקר (וחלק נכבד מהיום האמת) ראיתי בלופים (בראש שלי) את הדקות האחרונות של הפינאלה. והקטע זה שבסך הכל התחלתי את הסדרה לפני, מה, שלושה שבועות? וסיימתי אותה לפני כמעט שבוע וחצי.

אז איך זה כל כך משפיע עליי?

ולמה דווקא עכשיו?

בטח יש לזה קשר לזה שהתחלתי לראות שוב את ההתחלה - כי אחרי הפינאלה זה די דורש את זה - ועכשיו כשאני עד כדי כך מחוברת למייק והארווי... דברים נראים קצת אחרת. אני רואה הרבה מעצמי אפילו בהארווי של תחילת הסדרה, למרות שלא הבנתי את זה עד היום אחרי הצהריים. הקשר שלהם קצת מזכיר לי אותו באיזושהי רמה. אבל אני חושבת שאני בעיקר עצובה להיפרד מהדמויות האלה.

It's not every day that I find character who are like me.

כאילו, אני שמחה שלא היתה עונה עשירית. כמו שאני שמחה שלא תהיה עונה שישית של נמלטים. הסוף היה... נכון. הוא היה מושלם, האמת; הפרק האחרון היה פשוט מושלם, עד לרמת הסצנה האחרונה (עם המונטאז המצוין), וזאת לא מילה שאני משתמשת בה בקלות. שתי העונות האחרונות היו meh, אבל הפרק האחרון היה מושלם, ואני שמחה שככה זה הסתיים.

אבל...

עדיין עצוב לי.

וזה מרגיש קצת מטופש שזה משפיע עליי עד כדי כך, אבל זה מה שאני עושה, נכון? מוצאת איכשהו את הדמות האחת ממיליון שאני מכירה אישית ומתחברת אליה. האוס ומייקל סקופילד ומייק (שמשום מה תמיד מזכיר לי את מייקל) והארווי ולוציפר. ואני, שבמקום להתמודד בורחת לראש שלה שוב.

אבל האמת היא שאני אפילו לא יודעת כמה ממה שכואב לי עכשיו כואב לי בגלל Suits וכמה זה בגלל שביה"ח שהיינו בו היום נמצא ליד הסופר ההוא והפעם האחרונה שהייתי בו היתה איתה כשהכל עוד היה בסדר. וזה היה מאוד appropriate שViva la Vida התנגן לי באוזניות בלופים כשראיתי את הסופר, כי ככה זה באמת הרגיש. That was when I ruled the world. או לפחות, כשהרגשתי כאילו אני מסוגלת לעשות את זה.

לפני שגיליתי שהכל בעצם לא מחזיק מעמד והחברה שסמכתי עליה כמו שלא סמכתי על אף אחד עשתה בדיוק את הדבר האחד שהיא הבטיחה שהיא בחיים לא תעשה לי. Pillars of sand indeed.

ואני כבר לא באמת יודעת כמה מהאבל שאני מרגישה עכשיו מגיע מהפרידה מסדרה שהתאהבתי בה ודמויות שאני מכירה כל כך טוב, וכמה ממנו מגיע מכל הבלגן האמיתי בחיים האמיתיים שלי. ואני לא באמת יודעת אם יש בכלל טעם לנסות לעשות את ההפרדה הזאת, כי בעצם הכל קשור. אני מי שאני, והחיים שלי בראש שלי הם חלק ממני.

זה קטע, כי כשדיברנו הוא שאל אם אני כותבת הרבה כרגע - כי הוא מכיר אותי מספיק זמן בשביל לדעת שהדרך שלי לברוח מדברים היא לברוח לראש שלי, ואמרתי שלא, כי אני מתעסקת בחיפוש עבודה ולימודים ובפרויקט הבלתי-נגמר הזה, ולא עצרתי אפילו לרגע לחשוב על זה, כי... אני מעסיקה את עצמי וזה מה שחשוב. ככה שרדתי את מרץ-מאי; התמקדתי בלימודים בכל הכוח (עם קצת עזרה מקפה מתובל בוויסקי, that is). לא חשבתי אפילו לרגע על זה שכמעט ולא כתבתי למרות שזה תמיד היה המנגנון הדיפולטי שלי. ועכשיו אני תוהה... אם אולי בגלל המחסור בזמן החלפתי אותו - זמנית לפחות - עם מנגנון התמודדות אחר שחשבתי שאני לא אראה שוב בחיים: דמויות שדומות לי.

תמיד יצרתי אותן בעצמי. אני לא כל כך בטוחה מה כל זה אומר.

כל מה שאני יודעת זה שעצוב לי, גם בגלל דברים בחיים ה"אמיתיים" וגם בגלל שאני לא רוצה להיפרד מהסדרה הזאת. לא כרגע. עדיין לא.

מה זה משנה, בכל מקרה אני משלמת לנטפליקס כל חודש ובתכלס אני רואה בערך שלושה דברים בלופים. 

To Suits. אני כבר מתגעגעת. ❤️