אני אמורה ללמוד, במקום זה אני יושבת פה כמו מטומטמת ועושה דברים שלא רק שאני יודעת שמזיקים לי, אלא שגם אמרתי לעצמי שאני לא אעשה.

אני מנסה לא להגיב בצורה צינית. באמת. אני מנסה לא להלקות את עצמי. אבל קשה לעשות את זה כשאני קיבלתי החלטה ועכשיו אני עושה בדיוק את ההפך. קשה לעשות את זה כשכל הפואנטה היתה לנסות להתקדם עם הקורס הזה כמה שיותר מהר, ועכשיו הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לחזור למיטה ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. Not exactly productive, I'd say.

ואמרתי לעצמי שאני חולה, וכמובן שהמחשבה הראשונה שלי היא “כמה זמן את הולכת להשתמש בתירוץ הזה?” וזה לא תירוץ, אבל… אתה מכיר אותי. אמרת לי פעם שקשה לי כשאני לא הבנאדם הכי חכם בחדר, כי על זה מתבססת ההערכה העצמית שלי. אני חושבת שזה כנראה עדיין נכון. פחות משזה היה אז, אבל… זה עדיין חלק מהבעיה. וזה לא כי אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר, אלא כי אני צריכה להיות מושלמת.

אני צריכה לסיים את הקורס תוך פחות מחודש כי אני יכולה. אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר כל הזמן כי אני יכולה. אני צריכה להיות שם בשביל כולם כל הזמן, לשים את כל מי שאני אוהבת מעליי, לדאוג לכולם ולעזור לכולם ולהיות המבוגר האחראי כל הזמן. אני צריכה שתיתן לי 100 כי אני צריכה להיות מושלמת כי אחרת תהיה מאוכזב ממני.

וול. האחרון כבר שייך לעבר. אבל זה היה י”א in a nutshell. וזה לא באמת השתנה מאז. לא כמו שחשבתי שזה השתנה.

ואני יודעת למה אני עושה את הדברים האלה שלא טובים לי, כי אני מרגישה לבד ואני מתגעגעת ואני ממש אבל ממש צריכה חיזוק. ואני לא יודעת איך לעשות את זה בלעדייך. ולחזור לדברים שקשורים אלייך… זה הכי קרוב שאני יכולה כרגע. זה כל מה שיש לי כרגע. באמת שאין לי שום דבר אחר.

אולי זה גם קשור לזה שאני צריכה להיות הכי חכמה, כי משהו שם מבלבל אותי (כנראה כי המוח שלי עדיין לא לגמרי עובד), ואני פשוט בוחרת לעזוב את זה ולברוח חזרה אלייך.

אתה יודע, אמרתי לו שהתחלתי Suits שוב, והוא אמר שזה בגלל שאני כל הזמן עסוקה בלהתאבל על העבר במקום לחשוב על העתיד. וזה לא בדיוק נכון, כי יש מעט מאוד סדרות שאהבתי מספיק בשביל לראות עוד פעם, let alone להתחיל שוב מיד אחרי שסיימתי אותן בפעם הראשונה. אבל יש בזה חלק שהוא כן נכון, כי במקום להתקדם עם הקורס המטופש הזה או אפילו לעשות דברים בסיסיים כמו כביסה ואוכל… אני יושבת פה וכותבת לך את כל מה שעובר לי בראש. אתה יודע, כמו שעשיתי אז. או בכל פעם שהייתי צריכה אותך בשבע השנים האחרונות.

אתה יודע, חשבתי לעצמי שאמרת לי שאבל שנמשך יותר משנה מתחיל להיות לא בריא, וזה בכלל היה בקונטקסט אחר (גם הוא אמר את זה, אבל עלייך), ואני פשוט יודעת שזה לא מסוג הדברים שמתגברים עליהם כל כך מהר. כי אתה אולי לא היית הורה שלי (ביולוגי או לא), ובטח שלא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל… זה מה שהיית. וכשהורה נוטש אותך זה… זה לא פשוט.

ואני עדיין כועסת עלייך האמיתי, ברור שאני עדיין כועסת (וגם מגיע לו כי הוא נטש אותי), אבל… כרגע הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך שוב. בשביל שתרגיע אותי ותעזור לי למצוא פרספקטיבה וביטחון. בשביל הבסיס הבטוח שלי.

אז הנה, אמרתי לעצמי שאני לא אעשה את זה, עשיתי את זה בכל זאת, והמסקנה היחידה מכל הסיפור הזה היא שהלוואי שיכולתי לדבר איתך.

לא באמת התקדמתי בשנים האחרונות, אה?