זה אחד מהימים האלה שאם עדיין הייתי בבית והיינו מדברים, הייתי באה אלייך מיד.

ואני יודעת מה היה קורה, כי זה קרה כבר כל כך הרבה פעמים שאני יודעת איך זה היה מתנהל, לפחות בהתחלה. היית מחייך אליי, ואני הייתי מנסה לחייך בחזרה אבל לא כל כך מצליחה, כי משום מה אני רק רוצה לבכות כרגע, ואתה היית מבין מיד שמשהו לא בסדר. אם הייתי תופסת אותך ברגע נדיר שאתה פנוי, היית שואל מה קרה, ואם היית עם מישהו היית מסמן לי לחכות, מסיים את השיחה שלך ואז בא לשאול מה קרה.

וזה הרגע שאני נתקעת בראש שלי, כי אין לי שמץ של מושג מה הייתי אומרת.

כי שום דבר חדש לא קרה. אני עדיין לבד, אני עדיין אבודה, אני עדיין לא שייכת לשום מקום, אני עדיין לא מצליחה להתקדם עם שום דבר. אתמול עשיתי כביסה והייתי גאה בעצמי, ואפילו התחלתי להתקדם בחומר היום, אבל באמצע הדרך פשוט... נעלמתי. I lost whatever little good mood I had. וכבר חצי שעה שאני יושבת ובוהה במייל שלי וכל מה שאני רוצה זה לבכות (זה מה שאני עושה כרגע, תוך כדי שאני כותבת את זה).

אני כל כך אומללה ואני אפילו לא יודעת למה.

אני פשוט כל כך לבד.

אני מרגישה כמו שמייקל אמר (הייתי בטוחה שיש וידיאו של זה איפשהו ועכשיו אני לא מצליחה למצוא אותו), "I wanted to make it better, but I only made it worse for everyone. And somewhere in there... I became a ghost". ואני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק.

אני לא יודעת אם יש בכלל דרך לגרום לזה להפסיק.

והתחלתי לכתוב שאני לא יודעת אם יש דרך לגרום לזה להפסיק מלבד לחזור הביתה, אבל האמת היא שגם אם אני אחזור הביתה, אני לא מאמינה שאני ארגיש אחרת. לא הרגשתי אחרת כשהייתי בבית, אז... למה שזה יהיה שונה עכשיו? זה כל מה שהייתי בשנים האחרונות. רוח רפאים. להיות במקום אחר פיזית זה לא מה שישנה את זה.

וכרגע... הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך.

והדבר הכי גרוע זה שאני אפילו לא יכולה לעשות את מה שאני עושה. אני לא יכולה להתחבא בראש שלי כמו שאני תמיד עושה, כי משום מה הפרק הארור הזה עדיין תקוע לי בראש ומפחיד אותי למוות. כמו הסיוטים. אף פעם לא סיפרתי לך עליהם, נכון? זה היה לפני שפגשתי אותך. לפעמים אני חושבת שכל זה, כל ה"מציאות" הזאת לא יכולה בכלל להיות אמיתית, כי לא יכול להיות שכל החלומות האלה של המוות שלי הם רק חלומות. אף פעם לא סיפרתי לך את זה. אני לא חושבת שהייתי מספרת לך את זה אי פעם, גם אם היית מוכן לדבר איתי. אבל פה אני יכולה להגיד לך את זה. פה אני יכולה להגיד לך הכל, כי אתה בחיים לא תקרא את זה.

זה לא קרה לי הרבה פעמים. אני חושבת שזאת אחת הסיבות שזה כל כך משפיע עליי. אבל יש קומץ של מקרים שבהם משהו פגע עמוק, לא יודעת למה, וזה עדיין חי בזיכרון שלי. לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא חלק מהתמונות האלה מהראש שלי. שבועות, אפילו יותר. ואז לא הייתי לבד, לא לגמרי. עכשיו... אני לבד, במקום שחשבתי שהוא הבית שלי אבל עכשיו אני מרגישה כל כך לא שייכת בו, רחוק מכמעט כל האנשים שאני אוהבת. ואין לי כלום.

כלום.

הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך. אתה היית מבין. והיית יודע מה להגיד לי ואיך כדי שאני אוכל לחזור הביתה ולהירגע. או אולי אפילו לחזור ללמוד. היית יודע איך להסיח את דעתי אם צריך, כמו שתמיד ידעת. היית יודע איך לגרום לי לחייך ואיך להחזיר לי איזושהי תחושה של ביטחון, אפילו כשזה מרגיש כאילו אני בחיים לא ארגיש בטוחה במשהו שוב. כמו שתמיד ידעת.

איך זה שכשאתה ואחיך הייתם בחיים שלי הייתי כל כך יציבה, ועכשיו אני שוב עם התנודות האלה של מצב הרוח?

אני כל כך עייפה. אני עייפה מלהרגיש ומלזכור ומלהיות לבד ומלריב עם הראש שלי. כי אתה יודע מה, כן, אני אוהבת שהחיים נותנים לי דברים לחשוב עליהם, אבל יש ימים שהייתי נותנת הכל בשביל קצת שקט. שהייתי נותנת הכל בשביל להיות בנאדם כזה שנהנה מסדרות דביליות או מסרטים חסרי תוכן ומשמעות. הכל.

הלוואי שהיית פה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לעמוד בזה. אני לא חושבת שאני מסוגלת להסתדר. אני מנסה להכריח את עצמי לאכול כמו שצריך למרות שזה בערך הדבר האחרון שאכפת לי ממנו, ואני מנסה לעשות דברים, אבל האמת היא שכל מה שבא לי לעשות זה להתחבא במיטה עם גלידה ונטפליקס. לחזור לסדרות האהובות עליי בלופים ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. או יותר טוב, לכתוב. הדבר האחד שמשום מה אני לא מסוגלת לעשות כרגע למרות שזה בדיוק הזמן המושלם לזה. ואיכשהו אני יודעת שאם היית פה היית מצליח לעזור לי להתקדם. One step at a time. היית מצליח לעזור לי לחזור לפוקוס ולהיזכר למה אני עושה את כל זה ולהאמין שדברים יכולים להיות טובים יותר.

אבל אתה לא פה.

ויחסית לרוח רפאים, אין ספק שאני בוכה לא מעט.

זוכר ששאלת אותי למה אני קודרת במיילים? אני חושבת שאני סופסוף יודעת למה. כי אני לא אמורה להיות רוח רפאים. אני גם לא רוצה את זה. אבל אני כבר לא מאמינה שזה יכול להשתנות.

פעם כשהייתם בחיים שלי והייתי באוניברסיטה, חשבתי שדברים יכולים להיות טובים. אבל אחרי השנים האחרונות, איבדתי את האמונה בזה. ולי אין לינקולן שיקבל את המסר ויבוא להציל אותי מעצמי (ספוילרים לעונה 5, אבל איכשהו נראה לי שנמלטים זה לא הטעם שלך בלי קשר). פעם חשבתי שיש לי. פעם. היום אני כבר לא יודעת.

אן.