כתבתי לך מכתב ארוך ואז ישרא נפל והפעם לא גיביתי את המכתב אז איבדתי אותו, וזה עושה אותי ממש עצובה.

היה סביר, אני חושבת. לא יודעת. כל הבוקר הייתי בלחץ מהראיון הזה. זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני עושה ראיון. אני די בטוחה שהפעם האחרונה היתה בכיתה י"ב, לפני שהתחלתי לעבוד בצומת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי איך להתנהל עם זה בכלל. הייתי בכזה לחץ ועשיתי טעויות כל כך מטופשות. האמת שאני לא בטוחה בכלל שהייתי מעסיקה את עצמי. מה שבטח לא מפתיע אותך, ואם היית פה היית אומר לי שאני ביקורתית מדי כלפי עצמי והיית שואל שאלות אובייקטיביות על איך היה כדי להבין איך באמת היה, ולא איך נראה לי שהיה.

באמת שכל הבוקר הייתי בלחץ מזה. כל כך רציתי לדבר איתך, אפילו בראש שלי, אבל אני עדיין לא מצליחה לשמוע את הקול שלך. בסוף קראתי ציטוטים שלך ממש לפני הריאיון וזה עזר קצת, להיזכר כמה האמנת בי. כמה ראית בי.

אני כל כך מדכאת אבל האמת שעם כל מה שעובר לי בראש כרגע, זה כנראה לא מפתיע. ובהיותי אני כמובן שהסתכלתי על דברים שאני יודעת שאני לא רוצה לראות... אבל זה היה עכשיו, אז לפחות זה לא השפיע על הראיון. פשוט... אני מתגעגעת אלייך. ולא רק לתחושה הזאת שיש לי סוג של הורה שאני יכולה להישען עליו ולדבר איתו ולהרגיש הכל איתו. אני מתגעגעת להכל. שיחות על פסיכולוגיה ופילוסופיה והמין האנושי ומד"ב ופנטזיה. הכל. וגם לתמיכה ולהרגעה ולהכלה שנתת לי. זה כל כך חסר לי, במיוחד עכשיו כשאני מרגישה כל כך לבד פה. כל כך לא שייכת. רוח רפאים.

ואני יודעת שכנראה עוד יהיו לי לא מעט ראיונות, אבל המחשבה הזאת דווקא מלחיצה אותי עוד יותר. זה כל כך עצוב, האמת. בפעם האחרונה שדיברנו במציאות הייתי במצב כל כך שונה. היה לי קצת ביטחון עצמי, והרגשתי שאני מסוגלת לעשות דברים, והיו לי תקוות בנוגע לעתיד. אז כנראה שהייתי בנאדם מעניין מספיק בשביל שאנשים ידברו איתי; עכשיו אני בעיקר מרגישה כמו ילדה קטנה ואבודה. וזה גרוע יותר משזה היה כשאתה מצאת אותי, רק שהפעם אתה לא כאן. ואני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם להיות בנאדם בוגר בלעדייך.

הרעיון של לעבור עוד ראיונות מפחיד אותי למוות. הרעיון של לצאת לעבודה ולפגוש אנשים מפחיד אותי (אבל אני לא בטוחה כמה עוד אני יכולה להחזיק מעמד בסגר הזה, אני עוד אהרוג מישהו אם זה ימשיך עוד הרבה). הרעיון של לחיות מפחיד אותי. הכל מפחיד אותי. אני לחלוטין בטוחה שאני לא מסוגלת לעשות את זה (מה אמרת לי אז כשאמרתי שאני טיפשה? שזה לא מתאים לדעה שלי על עצמי במקרים אחרים? וול, עכשיו זה כנראה מתאים, בערך). אני פשוט רוצה לחזור הביתה.

תגיד לי, איזה מין רושם אני כבר יכולה ליצור על אנשים אם אני בקושי יודעת מי אני או מה אני מסוגלת לעשות?

אוף, אני מתגעגעת אלייך. ועם כמה שאני אוהבת לחבק את מר ג' הדובי ולקרוא שוב את המיילים שלנו, אני מתגעגעת אלייך האמיתי. אני מתגעגעת לרוגע הזה ששורר סביבך. אני מתגעגעת להכל. (וכמה שאני צריכה את הביטחון והרוגע והאמונה שלך כרגע.)

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. עכשיו או לפני הריאיון הבא או לפני כל ריאיון. בהכירי אותנו, היית מצליח להרגיע אותי ולא משנה באיזה לחץ הייתי כשהייתי מגיעה אלייך. היית מצליח להרגיע אותי גם אם היינו מדברים אחרי, כמו אחרי המבחן ההוא במתמטיקה, זוכר? תמיד הצלחת להרגיע אותי. גם כשחשבתי שזה בלתי אפשרי.

הייתי עושה כמעט הכל בשביל לדבר איתך שוב כרגע.

אן.