איך אתה?

אני... לא במצב טוב כל כך. אני כל כך עייפה מהכל. אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם כמו בנאדם נורמלי. נזכרתי עכשיו (תוך כדי שכתבתי את זה) בפעם ההיא שאמרתי לך לנוח ואמרת שתעשה את זה אחרי שהילדים יגדלו. אני מניחה ש״כמו בנאדם נורמלי״ זה לא תיאור מדויק כל כך.

אמרתי לו בשני שחלמתי עלייך שוב (זה חזר להיות המשפט הקבוע שלי, זה כל כך 2015), והוא אמר שזה מעניין שזה מה שאני צריכה עכשיו, את ההורה, ולא משהו רומנטי וכו׳, וחשבתי לעצמי, אני לא יודעת אם זה מה שאני צריכה כרגע, אבל זה מה שאני רוצה. פשוט להיות ילדה שוב. איתך תמיד יכולתי להיות כזאת. הילדה שצריכה עזרה, שמפחדת, שלא בטוחה בכלום, שרוצה שמישהו יבין ויכיל וירגיע ויתמוך. עשית את זה כל כך טוב. אני לא חושבת שהבנת את זה - גם אני לא הבנתי את זה אז - אבל זה בדיוק מה שעשית. ועכשיו כשהכל כל כך גרוע ואני כל כך לבד ואני לא מצליחה בכלל להיות אופטימית לגבי כלום... ממש הייתי רוצה להיות מסוגלת לרוץ אלייך שוב ושתרגיע אותי כמו שהיית עושה אז (או שתפקס אותי כמו שהיית עושה לפעמים כשהייתי בפאניקה על שטויות).

אולי בגלל זה הראש שלי חוזר אלייך כל הזמן בשבועיים האחרונים. בעיקר בחלומות, כי ניסיתי להתמקד בעבודה על האתר במהלך היום (אני מוכנה לbeta testing מה שאומר שצריך אשכרה לאסוף אנשים שינסו את זה), אבל כמעט בלי הפסקה. זה באמת כמו לחזור ל2015, אבל איכשהו הרבה יותר גרוע. יש מגיפה וסגר (אצלנו התחיל שבוע שעבר, השגנו אתכם) והפעם אני באמת לגמרי לבד. ואבודה. ולא מאמינה בעצמי בשיט. ובעיקר מרוסקת עדיין.

אני מתגעגעת. הלוואי שלא הייתי, אבל אני מתגעגעת. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך. אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים, אבל ככל שדברים נעשים יותר ויותר גרועים, ככה אני מרגישה את הצורך לדבר איתך יותר. לא שהייתי מנסה לדבר איתך או משהו, גם אם הייתי בארץ עדיין, אבל... הלוואי שהייתי יכולה. הלוואי שדברים היו אחרת. (הלוואי שהיית מסוגל לראות מעבר לילדה שחזרה לביה״ס לראות אותך יותר מדי, אולי היינו יכולים אשכרה לדבר על כל הסיפור הזה כמו שאני צריכה.)

אמרתי לעצמי שאני לא אכעס, כי זה לא אתה פה, זה הוא. הבנאדם שאני כבר לא מכירה, שעברו חמש שנים מאז שראיתי אותו פעם אחרונה, לא הבנאדם שפגשתי בתיכון ואני עדיין כותבת לו. אבל זה כל כך קשה להפריד את הכאב והכעס משאר הדברים כרגע. זה כל כך קשה להפריד את הרגשות שלי, נקודה. אני כבר לא באמת יודעת איך אני מרגישה, אני רק מתחילה לבכות באופן רנדומלי באמצע היום בלי סיבה. הכל פשוט נהיה יותר מדי.

אין לי כוח לזה. אין לי אין לי אין לי אין לי. לשום דבר מהשנה הסיוטית הזאת. לשנה הבאה שבטח גם תהיה סיוטית. לכלום.

ואני אפילו לא יודעת מה אני כותבת, אני רק יודעת שאני צריכה להוציא את הכל איכשהו וזה לא מרגיש הגיוני לכתוב את זה לאף אחד מלבדך. אולי כי אתה לא באמת תקרא את זה. אולי כי אתה איכשהו תמיד הבנת מה אני באמת מרגישה ומה אני מנסה להגיד, גם כשאני לא הבנתי. Probably all of the above.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. 

אן.