הייתי אמורה לחזור הביתה השבוע.

לא בהכרח לתמיד; זאת תמיד היתה שאלה של "מה יקרה". אם הייתי מוצאת עבודה, הייתי אמורה לחזור כדי לקחת כמה דברים שלא היה לי מקום לארוז (וגם ללכת לרופאת שיניים אבל זה כבר סיפור אחר). אם לא (ולא הייתי מחליטה לנסות להישאר עוד), הייתי אמורה לארוז ולחזור. ביום שישי הייתי אמורה להיות כבר בבית. וחשבתי שאולי אם כבר אני באה לבקר, אולי אני גם אנסה לבוא לדבר איתך (האמיתי).

כמובן שאני לא באה בסוף וגם ככה כולם בסגר בבית אז זה לא שהייתי יכולה לדבר איתך גם אם כן הייתי באה, אבל... אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.

אמרתי לו משהו על זה והוא שאל למה שאני לא אנסה לשלוח מייל קודם ושאם אני אלך לשם בלי לדבר איתך קודם אני רק אפגע שוב ושוב אני ארגיש לא בסדר כי אתה תיתן לי את התחושה שאני לא בסדר ואובססיבית (או וואטאבר), אבל איכשהו כל מה שהוא אמר רק גרם לי להרגיש שאני רוצה לבוא לראות אותך עוד יותר. ואני לא לגמרי מבינה למה, אבל חשבתי שאולי אם אני אכתוב לך, אני אצליח להבין משהו מזה קצת יותר. הרי תמיד הצלחת לסדר לי את הראש (ואני כמעט שומעת אותך בראש שלי אומר לי שאתה לא סידרת לי את הראש, אלא רק היית שם לתקף את נקודת המבט שלי, וזה גורם לי לחייך כי אף פעם לא הסכמנו על הנקודה הזאת).

אני יודעת שכתבתי את זה לא מעט בחודשים האחרונים, אבל important truths must be said more than once (אם לצטט את קרסידה קאוול): בשנים האחרונות פקפקתי בהכל. בעצמי, במציאות, בחוויה שלי, במה שהיה בינינו. לפני ארבע שנים עוד ידעתי לנחש איך תגיב לדברים (ובדרך כלל צדקתי כשהייתי בתיכון ואחרי שהתגייסתי); היום כשאני חושבת עלייך, אני בעיקר לא בטוחה בשום דבר. הילדה שהתלהבה מדברים והיה לה ביטחון עצמי וניהלה איתך שיחות בראש שלה... אני לא יודעת איפה היא, אבל זה כבר לא פה. עוד יש שרידים של ביטחון עצמי וכאלה, אבל זה לא מה שזה היה כשבאתי לדבר איתך בצבא או בי"ב.

הוא שאל היום למה בכלל אני רוצה ללכת לדבר איתך, וכל מה שהצלחתי להגיד זה שאני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי. זאת האמת. אני לא יודעת, אולי (כנראה) אני גם קצת מתגעגעת לאיך שדברים היו, אבל זה לא רק זה. כל השנים האלה שתהיתי מה היה וכמה זה היה אמיתי והאם בכלל היה לך אכפת ממני ואם בכלל אתה זוכר אותי וכמה בכלל אני מכירה אותך... הן הרגו אותי. באמת. ואני לא מצליחה לעצור את השאלות והספקות והמחשבות האלה. זה נהיה כל כך קשה להסתכל מעבר להן, אתה יודע? הייתי פגועה וכעסתי עלייך (אוקיי, אני עדיין, אבל זה כבר סיפור אחר), וזה הפך להיות המרכז של הכל. אתה הפכת ל"HIM" (תמיד באותיות גדולות). ככה החברות שלי מכירות אותך. "הוא". ההוא ששבר לי את הלב, שאני בקושי מדברת עליו. ההוא שכשאני במקרה נתקלת בו בדרך לדואר, אני שומרת על מרחק בטוח בינינו ומדברת בטלפון בלחש כדי שהוא לא ישמע אותי, ואז כשאני חוזרת הביתה אני בוכה שעה ואני מרגישה כאילו התהפך לי העולם שוב (טוב, זה היה מקרה מאוד ספציפי, אבל זה היה כל כך משמעותי שבמשך שנתיים נמנעתי מהדואר בשעות הלימודים).

אבל זה לא כל מה שזה היה, נכון?

דיברנו על הפרק האחרון בסדרת "המשפחה שלי שוכחת שאני קיימת", זה ששודר בשבת, שבו כרגיל הכל סובב סביב אחותי ואני בלתי נראית, והוא אמר שעם כמה שאני רוצה, את החוויה הזאת של להרגיש "לא קיימת" אני לא אוכל לתקן במשפחה שלי, וגם לא איתך. וחשבתי לעצמי, אבל זה העניין, לא? רוב הזמן לא הרגשתי את זה איתך. בעינייך הייתי קיימת. אתה ראית אותי גם כשאף אחד אחר לא ראה אותי, לא בביה"ס ולא בבית. הרבה מהזמן אני חיפשתי אותך, אבל גם אתה חיפשת אותי בחודשים הראשונים של י"א. עצרת ליד השולחן שלי לדבר איתי כי רצית להגיב למשהו שדיברנו עליו, או שהוצאת אותי החוצה כי ראית שמשהו לא בסדר, או שכתבת שחיכית לשמוע ממני בהודעות. כל זה היה אמיתי. אני הייתי אמיתית.

וזה לא שהוא טועה בנוגע לתחושה שאני אובססיבית, כן? זה לא מה שאני אומרת. אני מבינה עכשיו שלא היתה לי ברירה ואני גם מבינה שזאת היתה טעות (שלך) להתייחס אליי כאילו אני לא בסדר, וזה דפק אותי בהרבה רמות. באמת. אתה התחלת את זה, אתה עודדת אותי להיפתח, ובסוף אני זאת שהרגשתי שאני לא בסדר, והרבה מזה היה בגלל איך שאתה הגבת. אבל אני גם זוכרת שכל פעם שאמרתי שהכל באשמתי אמרת שזה לא נכון. וההתנהגות שלך אולי אמרה משהו אחר לחלוטין בחלק מהמקרים, אבל ניסית לעשות דברים בצורה הנכונה בהתחלה. פשוט לא הבנת שכבר היה מאוחר מדי.

אבל כבר אמרתי את זה מיליון פעמים וזאת אפילו לא הנקודה כאן. הנקודה היא... איתך הייתי קיימת. יותר מקיימת, אפילו. אתה ראית בי כל כך הרבה דברים טובים. ואפילו כשבאתי לביה"ס אחרי שהתגייסתי, רוב הזמן זה הרגיש אמיתי. אני זוכרת איך היית כשלא היה לך כוח/מצברוח/זמן אליי. כשהיית נחמד מתוך נימוס (או פחות נחמד, תלוי במצב הרוח שלך), אם לצטט אותו. זה הרגיש אחרת מאשר בפעמים שבאתי וחייכת איך שראית אותי ועמדנו לדבר עד שהיית צריך ללכת. זה הרגיש אחרת בימים של תחילת י"ב שניסית להרחיק אותי, לעומת סוף י"ב, כשהכל חזר להיות נורמלי שוב. כי אתה יודע מה, בימים האלה שדיברנו ונתת לי להתקרב, זה הרגיש כאילו לא רק אני נהנית מזה. זה הרגיש אמיתי.

בגלל זה גם ידעתי לקרוא אותך, וידעתי מתי אתה עייף או שמשהו מתסכל אותך או מתי אתה רגוע. או לפחות, חשבתי שאני יודעת לקרוא אותך. חשבתי שזה היה אמיתי. חשבתי שאנחנו דומים ושאני מבינה אותך ושאתה כנראה מכיר אותי יותר טוב מכל אחד אחר. הייתי בטוחה בזה.

אבל אחרי השנים האחרונות, אני מרגישה כאילו אני כבר לא בטוחה בנוגע לשום דבר. פקפקתי בעצמי גם כשהייתי בתיכון/בצבא, אבל זה גרוע יותר, כי אז לפחות תמיד אמרתי איך תגיב, ואמא היתה אומרת שאולי אתה תגיד לא או שתרחיק אותי, והייתי מתחילה לחשוב מה יקרה אם היא צודקת, אבל בסוף אני צדקתי. עכשיו... עכשיו זה לא ויכוח עם מישהו חיצוני. לא לגמרי. כן, יש אותו שאומר שאתה תדחה אותי שוב ואני איפגע והכל, אבל אלה דברים שכבר רצים לי בראש אחרי כל השנים האלה. שאתה בכלל לא זוכר אותי, או שגם אם כן, אתה לא רוצה לדבר איתי. שאם אני אשלח לך מייל, אתה פשוט תתעלם ממנו, ושאם אני אגיע אתה לא תהיה מוכן אפילו לדבר איתי, כי בראש שלך אני עדיין הילדה האובססיבית הזאת שחיפשה אותך בלי הפסקה (ואנחנו ממש צריכים לדבר על זה אבל זה כבר סיפור אחר). זה הכל כבר בראש שלי. ובחודשים האחרונים יש קול קטן פצפון שאומר "מר ג' שאת מכירה לא היה שוכח כל כך מהר כי זה היה משהו גם בשבילו" ו"הוא יחייך כשהוא יראה אותך וישאל מה שלומך", אבל... הוא ממש קטן. קטן ודק ובקושי אפשר לשמוע אותו. כי האמת היא שאחרי השנים האחרונות, אני כבר לא בטוחה בשום דבר מזה. אני כבר לא בטוחה בשום דבר בנוגע אלינו.

אני חושבת שאולי בגלל זה אני חייבת לעצמי את זה. אתה הרי יודע איך הכל אצלי, מקיצוניות לקיצוניות. חלק מזה למדתי לווסת בשנים האחרונות, חלק מזה אתה לימדת אותי לווסת, אבל הרבה מזה עדיין שם. וכשזה מגיע אלייך... פחות או יותר עברתי מהקיצוניות של "זה היה אמיתי ושאף אחד לא יעיז לפקפק בזה" ל"אני בעצמי בכלל כבר לא בטוחה כמה אמיתי זה היה". חוסר ביטחון עצמי + רגשות בעוצמה קיצונית = ילדה (כן, ילדה, תפסיק להתווכח) שפתאום בכלל לא בטוחה אם הבנאדם הכמעט יחיד שראה אותה באמת ראה אותה.

ואני צריכה לדעת. אני צריכה להבין מה זה היה. אני חייבת לעצמי את זה.

ועכשיו כשאני כותבת את זה, אני מבינה גם שאני מבועתת מזה. בשנים האחרונות הייתי כל כך עסוקה בנזק שגרמת שלא רציתי לראות אותך בכלל; לא רציתי שוב לשמוע שאני לא בסדר או להרגיש שאתה מתעלם ממני, כי הייתי בטוחה שככה תגיב. המשכתי לדבר על הפעם הבאה שאני אבוא לראות אותך כשהייתי בצבא, וגם אחרי שהשתחררתי ("אני חייבת להראות לו את הסמל" או "אני חייבת להראות לו שהשתחררתי"), אבל פחדתי שתגיב ככה, וככל שהבנתי יותר בנוגע לכמה שפגעת בי, ככה הייתי יותר בטוחה שתגיב בצורה הזאת (ואז גם הפסקתי לדבר על לבוא לביה"ס לדבר איתך). במשך כל כך הרבה זמן הייתי בטוחה שהתשובה לשאלות האלה היא שלא אכפת לך, ושזה לא היה משמעותי, ושזה הכל היה בראש שלי. פחדתי שכבר שכחת אותי (אירוני בהתחשב בזה שאני זאת שהתעקשה מול כולם שאתה לא תשכח אותי), והייתי בטוחה שגם אם לא, אתה לא רוצה לזכור שאי פעם הכרת אותי. ואני יודעת שאם זאת התשובה לשאלות האלה, זה ירסק אותי. אז לא רציתי לשמוע אותה. העדפתי להניח שאני יודעת שזאת התשובה ושאתה לא רוצה לשמוע ממני וששום דבר כבר לא חשוב.

ועכשיו... אני לא יודעת מה תהיה התשובה. אמרת לי אז - יותר מפעם אחת - שזה היה מיוחד. הראית לי ביותר מצורה אחת שזה היה משהו גם בשבילך. אבל אני מפחדת. מבועתת, אפילו. כי מה אם זה באמת היה רק בראש שלי, או שרק היית מנומס (אבל אז באמת היית מקדיש לי כל כך הרבה זמן?), או שזה לא באמת היה מיוחד כמו שחשבתי? מה אם הבנאדם שהיה כמו הורה בשבילי, שחשבתי שאני מכירה כמו שאני מכירה את עצמי, בכלל לא היה קיים? מה אם צדקתי בשלוש השנים האחרונות?

החלק שבי שחושב שהוא מכיר אותך חושב שהיית מבין. שכשסופסוף היית מסכים לדבר כמו שצריך (ואני מנחשת שזה לא היה קל לשכנע אותך), היית נותן לי להסביר את כל מה שאני מבינה עכשיו על עצמי, והיית מבין למה הייתי צריכה את זה, וגם איך היינו צריכים להתנהל עם זה. שהיית יודע מי אני והיית מחייך ומדבר איתי כאילו כלום לא קרה. שהיית אומר שזה היה משהו גם בשבילך - לא כמו בשבילי, אבל משהו. אבל לא ראיתי אותך כבר חמש שנים. לא דיברתי איתך כבר חמש שנים. יכול להיות שהבנאדם שהכרתי כבר לא קיים, אם בכלל הוא אי פעם היה קיים.

אבל אתה יודע מה? אני חושבת שהגעתי לשלב שאני חייבת לדעת. את חייבת להבין. כי כל הספקות והפחדים אוכלים אותי מבפנים, ואני לא יכולה להתקדם כשזה ככה. אני חייבת לעצמי את הניסיון לקבל את התשובות האלה. ואני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה סגירת מעגל, כי יש לי עוד הרבה עם מה להתמודד כשזה מגיע אלייך, אבל... זאת לפחות התחלה של אחת. ואני צריכה את זה.

לא באמת כתבתי כאן שום דבר חדש, אה? ובכל זאת זה לקח שעה וחצי. מצחיק.

תהנה בסופ"ש (לא, לא שכחתי). ותשמור על עצמך.

אן.