אני מניחה שהשאלה האמיתית היא למה אני עדיין מנסה לחלוק איתה דברים כאלה.
זה הרי לא שמשהו מזה חדש, נכון? בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הבינה מה אני מרגישה או למה, בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הצליחה להבין למה הוא משמעותי, ככה היא גם לא מצליחה להבין למה אני צריכה תשובות. בתכלס זה המציאות של לגדול במשפחה הזאת; same old shit. ואני יודעת את זה, ובכל זאת נכנסת שוב לפינות האלה של לנסות להסביר או לחלוק.
ובהתאם לתבנית הישנה והטובה, אז אני נפגעת ומאבדת את מעט המצברוח שעוד היה לי.
זה כאילו... זה באמת כאילו חזרתי ל2015. אז כששמעתי שוב ושוב ש"את אובססיבית כלפיו" ו"אולי כדאי שתחזרי לטיפול שוב" (וכבר אז הבנתי את האירוניה בזה כי לא הייתי צריכה אותו אם בכלל הייתם הורים כמו שצריך, אבל את זה אתם לא מבינים, נכון?). וזה לא שזאת לא היתה החלטה טובה לחזור לטיפול, אבל מסיבות אחרות לגמרי, שרובן קשורות אליהם ולהורות הדפוקה שלהם ולכמה שהם לא מסוגלים להבין ולאיך שהם דפקו אותי כל החיים שלי. גם קצת אליו, כן, אבל בעיקר בגלל שאני סופסוף מבינה כמה מהחיים שלי בכלל לא באשמתי.
וזה פאקינג לא הוגן וזה פאקינג כואב ולא להבין/לתת לי את התחושה שאני לא בסדר זה לזרות לי מלח על הפצעים.
והחלק הכי גרוע הוא שאני יודעת שזה יקרה, אני יודעת שככה זה יילך, ובדיוק בגלל זה אני מנסה לא להעלות איתה דברים כאלה, אבל כשדברים קופצים במקרה למסך ואני איתה בטלפון*... קשה לא להגיד משהו.
אבל מכל הסיפור מה שלא בסדר זה שאני צריכה לדבר עם אחד האנשים הבודדים שראו אותי, לא העצבים של אבא או חוסר ההבנה שלה או אחותי שבטוחה שהיא מינימום מרכז העולם. מה שלא בסדר זה שאני מתגעגעת לזה שאני אשכרה קיימת ולא רק בשביל להיות מה שכולם צריכים ממני.
אז סבבה, אם אנחנו שוב בתקופת מיד-אחרי-תיכון, אני אעשה מה שאני חושבת ולעזאזל עם הכל.
*והיא אמרה בספטמבר שאולי אני יכולה לשלוח לו מייל כדי שנדבר ונסדר דברים לפני שאני נוסעת, אז I was under the mistaken impression she actually understood.