חצי יום. זה מה שהצלחתי להחזיק. חצי יום.

זה התחיל הרבה יותר פשוט משחשבתי, האמת. בין הפרקים אתמול (כלכך כיף לחזור לrewatch עם הקבוצה הזאת, כלכך התגעגעתי לזה) לריאיון הטכני (היו כל כך הרבה דברים שיכולתי לעשות אחרת, אוף) התעוררתי במצב רוח די טוב ועם מספיק דברים על הראש. גם לא ישנתי מספיק (יאי) אז בכלל לא הייתי מרוכזת, לא ברגשות ולא במחשבות ולא בכלום בעצם. ואז עשיתי אימון ודיברתי עם אמא והזמנתי עוד רצועה לשעון והתחלנו לראות טלוויזיה ואיפשהו באמצע זה הפך להיות "אני חייבת להמשיך לראות כדי להתרכז במשהו אחר". 

רק שעכשיו אני לבד ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

למה הזיכרון שלי מצוין בעיקר כשזה רע בשבילי, אה?

כנראה מאותה הסיבה שאני בודקת באובססיביות את המייל למרות שאני יודעת ששום דבר לא ישתנה בסופ"ש ומאותה סיבה שאני מתעסקת בכל מה שעשיתי לא נכון בריאיון למרות ששום דבר מזה כבר לא משנה. אני פשוט טובה בהרס עצמי. זאת המומחיות שלי.

אבל אני חושבת שמה שבאמת הורג אותי הפעם זה לא המודעות לתאריכים, אלא התחושה שאני צריכה לעשות משהו. אולי כי תכננתי לעשות את זה במציאות. אולי כי אני self-destructive. אולי פשוט כי נמאס לי מכל זה. Maybe all of the above.

"לפעמים צריך פשוט לא לפעול," אמרת לי פעם. מדויק. לפעמים צריך להתעלם מהדחף ולא לעשות כלום. לא היה לי קל עם זה אז. אימנתי את עצמי. הייתי חייבת לעשות את זה, כי לא הייתי מסוגלת לבוא לראות אותך יותר. הייתי חייבת לעבור את הסיוט ההוא עם C בשביל להבין שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא פשוט לא לעשות כלום, גם כשזה לא נובע מתוך פחד (כמו איתך). בסוף למדתי כמה נכון זה.

וזה לא שזה רגיל. לא היה לי דחף לראות אותך כבר לפחות שלוש שנים. כנראה יותר. לא רציתי בכלל לנסות ליצור איתך קשר. אפילו עכשיו אני לא בטוחה שאני רוצה להתקרב אלייך לדקה אפילו. זה שיא הקטע. אני די בטוחה שכרגע אני רוצה יותר להרביץ לך מאשר אשכרה לדבר איתך. אבל קשה לקבל תשובות כשמרביצים לבנאדם, נכון? ואני צריכה את התשובות האלה. אני צריכה להבין.

אז למה לעזאזל אני חושבת בכלל על לעשות משהו? חשבתי קודם על דרכים שתוכל להגיב (אם בכלל) אם אני אעשה משהו, ואני לא אגיד שאני לגמרי סבבה עם כיוון ה"לא רוצה לשמוע ממנה/עליה בחיים יותר" אבל זה כבר ממש לא מרסק. זה בעיקר גורם לי לגלגל עיניים (וקצת להתעצבן אבל כבר דיברתי על זה מספיק פה). לא כזה אכפת לי אם בכלל תהיה לך תגובה לזה או שלא. אז למה לעזאזל אני מתעסקת בזה בכלל?

ומילא הדחף לעשות משהו, עם זה אני עוד יכולה להתמודד. אבל מה אני עושה עם הכאב הזה? אותו כאב שעולה כל פעם שאני חושבת עלייך כי אמרת שתהיה שם, אמרת שאני יכולה לסמוך עלייך, ובסוף גם אתה לא פה. בסוף גם אתה גרמת בדיוק את אותו סוג של נזק שההורים שלי גרמו. וזה עדיין כואב. כנראה תמיד יכאב. כמו הDreambiter אני מניחה.

התחלתי לשאול למה בכלל המוח שלי מקשר את הכאב הזה לשאלה אם אני אעשה משהו, אבל באמצע הבנתי שאני כבר יודעת את התשובה. זה OCD קלאסי. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים אני כבר אדע לזהות את זה (אז, כשהייתי בתיכון/בצבא). המחשבות -> ההתנהגות כדי להרגיע אותן -> וחוזר חלילה. לא זיהיתי את זה אז, כשבאתי כל פעם שהיה לי קשה, אבל אני מניחה שאז גם לא ידעתי כמה זה קשור לויסות הרגשי ולהורים שלי ולכל הבלגן הזה (AKA החיים שלי).

אני פשוט צריכה לעבור את היום. זה כל מה שעוד יש לי. לעבור את היום. אחרי זה זה יירגע. מחר אני אוכל לחזור ללמוד (אחרי לילה אחד של שינה נורמלית אני מקווה), ודברים יהיו קלים יותר. רק איך אני עוברת את היום הזה בלי לעשות משהו מטומטם?

מצטערת על הדיכאון הזה דווקא היום, אבל מצד שני זה לא שמשהו מזה באמת מגיע אלייך אז אני מניחה שזה לא באמת משנה מתי אני כותבת את זה.

אן.

עריכה:

כמה דפוק זה שהאופציה שבכלל לא תגיב (שהוא לא יגיב) היא האפשרות הטובה? בא לי להרוג אותך. באמת. אותו. עכשיו. פשוט... מכות עד המוות. מגיע לו.