“What's wrong?”
“I knew it would turn out this way,” I whispered.
He let out a long breath and sat down next to me. “They said no?” He asked softly, gently brushing my hair. I shook my head. “Then why do you think it's a ‘no'?” He asked, slightly puzzled.
I shrugged lightly. “It's never good news when it takes this long,” I whispered, my voice choked. “I knew that last interview didn't go well and every time they had good news they reached out to me almost instantly. It's been a week. It's never good news when it takes this long.”
He let out a long breath. “They said it could take a week,” He reminded me gently.
“They said it would take up to a week.” I shook my head. “I knew it didn't go well, but I just… I still hoped.” My voice broke and I took a breath before adding in a tiny voice, “I just really wanted this to work.”
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עוד לא היתה תשובה (די ברור מהקטע שלמעלה). היא הגיעה תוך כדי הכתיבה.
כצפוי, התשובה היא לא.
וזה לא שלא ידעתי שהריאיון האחרון הלך גרוע, אבל הרגיש כאילו השניים הראשונים הלכו טוב והשלישי היה סביר, אז קצת קיוויתי שאחרי שני הסבבים הקודמים שהלכו נהדר ועם הריאיונות שכן הלכו טוב בסבב הזה... קיוויתי שזה יהיה מספיק. כי זה היה נראה כמו מקום כל כך נהדר לעבוד בו.
זה מה שקורה כשאני מתלהבת מהר מדי.
וכן המבחן של אפל הלך זוועה וזה בטח חלק ממה שדפק לי את השבוע האחרון אבל שיהיה.
הוא אמר לא להתאהב עדיין בעבודות והוא צדק כרגיל.