השתדלתי כל כך לשמור על אופטימיות השבוע ואני מניחה שעם משככי הכאבים זה היה יחסית קל, אבל עכשיו הכל מרגיש זוועה שוב (די אן אסור לבכות אסור להרטיב את החתך עוד לפחות שבוע).

Long story short התעלפתי ברביעי לפנות בוקר וכנראה חטפתי מכה מהאמבטיה. היה הרבה דם. איכשהו הייתי ממש רגועה כשהפרמדיקים הגיעו ואפילו בביה"ח והיה לי הרבה יותר מבאס שאני לא יכולה לראות את התפרים שעושים לי (פעם ראשונה שלי) כי זה על הפנים מאשר כל מה שקרה בערך. כנראה הייתי מטושטשת לגמרי, לא יודעת. אפילו לא הייתי מוטרדת ממה יקרה אחרי שהחתכים יחלימו וכל זה.

Seems like it's all catching up with me now.

לא יודעת, כאילו עם התפרים זה היה נראה קצת כמו פרנקנשטיין וזה נורא הצחיק אותי (תמיד הרי יש לו תפר כזה במצח וכל זה) ואתמול לפני שהוציאו את התפרים זה אפילו נראה קצת כמו סקאר (כמה שאני אוהבת את הסרט הזה) וגם זה היה קורע. גם לא כל כך עצרתי לחשוב על כל מה שיכול להיות או על פגיעה אפשרית כשזה קרה, ועשו לי CT ככה שאני יכולה להיות רגועה, אבל... משום מה הכל עולה עכשיו.

יכולתי להיפגע ממש. אם המוח שלי היה נפגע זה היה יכול להיגמר ממש רע. זה עדיין יכול להיגמר ממש רע. זה עוד לא החלים. יש לי משחה אנטיביוטית לעוד שבוע. מספיק שמשהו קטן יסתבך בשביל שזה יתדרדר מהר מאוד ולמקום גרוע מאוד. הכל עדיין שם.

וגם אם הכל יחלים כמו שצריך ובאמת אין נזק והכל בסדר, כמה מזה ישאר? הם עבדו קשה בביה"ח כדי לתפור את החתך העמוק יותר ככה שהוא ישאיר צלקת כמה שיותר קטנה. I'm probably just spiralling אבל הסימנים בטח תמיד יישארו. תמיד יישאר שם משהו. אני מקווה שזה לא יהיה נוראי כמו שזה עכשיו אבל מה אם כן? מה אם זה בכל מקרה יהיה נוראי? (הפנים שלי כבר לא ייראו אותו דבר? מרגיש קצת כמו הגזמה לשני חתכים אבל גם מרגיש נכון.)

נראה לי שאני פשוט אחזור למיטה לסרטים ולסדרות ואני אתעסק בזה ביום אחר. נגיד כשאני ארגיש שאני אשכרה מסוגלת להתמודד עם זה או משהו.

אוף הלוואי שהייתי חוזרת הביתה לפני כל הסיפור הזה.