"הוא לא הבין שאני ילדה."

"הייתם מורה ותלמידה, בהגדרה הייתם מבוגר וילדה."

"כן אבל זה היה תיכון, זה שונה, זה כבר ילדים גדולים-"

"מורה מנוסה יודע שבניגוד למה שזה נראה, תלמידים בתיכון הם עדיין לא מבוגרים. עם כל השינויים שקורים אצלם וההורמונים, הם אפילו פחות בוגרים מילדים במובנים מסוימים."

"אבל הוא לא היה. באחת ההודעות שלו, אחרי שהוא היה צריך לצאת מוקדם לאיזה מבחן ושאלתי אותו למה, הוא אמר שזה מבחן לתעודת הוראה ושהלך בסדר. הוא היה ממש חדש. עכשיו הוא בטח כבר יודע את זה."

"אז למה הוא לא כתב לך משהו על זה שמה שקרה היה באשמתו מאז?"

לא ציטוט מדויק, אבל... פחות או יותר הבוקר שלי היום.

And here's the real kick: זאת שאלה ממש טובה. ואין לי תשובה עליה. וזה עוד דבר שמעצבן אותי.

כי האמת היא שהוא צודק. אם אתה פוגע ככה במישהו ואתה מבין את זה רק אחרי זמן מסוים, זאת עדיין אחריותך לבוא ולהגיד את זה. במיוחד כשהבנאדם השני מנסה לפתוח דף חדש אחרי חמש שנים של שקט. ועכשיו כשהוא מלמד כבר עשר שנים, הייתי מצפה שהוא יבין את זה. אפילו אם זה רק בגלל הצעד הזה שניסיתי. הוא מספיק חכם בשביל לחבר אחד ועוד אחד. Even Ratha acknowledged that biting Thistle was wrong and her fault. לא כשהן התמודדו עם הנזק, אלא לפני, כשהן רק נפגשו שוב. 

אז מה לעזאזל גורם לו לחשוב שהוא טוב יותר מזה ושהוא לא צריך לפחות להכיר בנזק שהוא עשה?

כי זאת הרי תמיד היתה נקודת ההתחלה שלי, נכון? "הוא לא יודע איזה נזק הוא גרם". וזה נכון, הוא כנראה באמת לא יודע, אבל עכשיו הוא כבר בטוח יודע משהו על המשמעות הזאת של קשר בין מורה מחנך ותלמידים. הוא הבין שהוא צריך לשמור על איזשהו מרחק כבר עם השכבה שאחרינו; אני הייתי איתו כשהוא אמר את זה (היתה איזו הרצאה והמרצה בא לדבר איתו אחרי, בדיוק ישבנו ודיברנו למטה). אז עכשיו הוא כבר בטוח מבין משהו על יחסי הכוחות בקשר כזה. הוא בטוח מבין שלא "אנחנו" טעינו, אלא הוא (שעודד אותי להיפתח ולדבר איתו והכל).

וזה מספיק בשביל להגיד "עשיתי משהו לא בסדר". At least in my book.

לפעמים אני חושבת שהוא פשוט מנסה לשכוח את זה, ואז בא לי להיות ת'אקור ולעמת אותו עם זה בכוח. איך הוא אמר? "I've got your daughter. Your daughter. And I'm fed up with seeing you run away from her." (הקטע המלא כאן). אבל האמת היא שיש מעט מאוד שאני יכולה לעשות כשאני עדיין במדינה אחרת. אולי אפילו יש מעט שאני יכולה לעשות נקודה. בסופו של דבר, כמו שאמרה לי ק' לפני כמעט שנתיים (קשה להאמין), אי אפשר להכריח מישהו להתמודד עם מה שהוא עשה. All you can do is be ready to face your own Dreambiters.

אני מניחה שלפחות אני יכולה להמשיך לעשות את מה שהתחלתי השבוע - לכתוב. זה כבר עזר לי להבין כמה דברים. וזה מרגיש טוב לפחות להבין איזה סיפור אני מנסה לספר ולאן אני הולכת עם זה. אין ספק שהשיטה הזאת הרבה יותר מוצלחת מהשיטה הרגילה שלי (לא של' כבר חמש שנים אומר לי את זה, נכון? XD). ואז אולי אחרי שאני אסיים עם זה אני אוכל סופסוף לחזור לארין שלי. כבר חמש שנים שהיא מחכה. It's about time.

*תוך כדי שכתבתי את זה נזכרתי פתאום שאמא אמרה לי על שיחה שהיתה לה עם MIG. אני כבר לא זוכרת את ההקשר, אבל היא אמרה משהו על זה שעם כמה שאני בוגרת קל לה לשכוח שאני לא מבוגרת, והוא אמר שהיא צריכה לזכור את זה, כי אני עוד לא מבוגרת. קטע.