זה קשה יותר לכתוב את זה משחשבתי שזה יהיה.

זה קטע, כי את הגרסה הנאיבית (מאוד) הראשונה של זה היה כל כך פשוט לכתוב. מצד שני, הגרסה הנאיבית (מאוד) הראשונה של זה התחילה א, בכתיבת המציאות כמו שאני זוכרת אותה עם החלטה לשנות את השמות והפרטים אחרי שאני אסיים, וב, ממקום של אושר ואסירות תודה. הגרסה הנוכחית שונה באופן דרסטי מהגרסה ההיא. הסיפור שהיא מספרת דומה במובנים מסוימים, אבל שונה מאוד במובנים אחרים. זה סיפור בוגר, מורכב, שמכיר בכמה דפוק הקשר הזה נהיה באיזשהו שלב ובאיזה נזק הוא גרם לי.

אל תבין לא נכון, היה לי ברור שיהיו חלקים ספציפיים שיהיה קשה מאוד לכתוב. כמו היום הכי נורא בחיים שלי (אמרתי לו שאני כמעט ולא זוכרת כלום מהיום הזה, וזה נכון, והוא אמר שהוא רוצה לדבר על זה, אז יהיה מעניין שבוע הבא), או כמו הפעם האחרונה שראיתי אותך. אותו. וואטאבר, אתה יודע למה אני מתכוונת. הרגעים האלה שעדיין כואב לי להתקרב אליהם אפילו בזכרונות שלי... וול, ברור שאני משנה אותם, כמו שאני משנה הכל, אבל in their core, הם עדיין אותם הרגעים, ואין לי ספק בכלל שלכתוב אותם יהיה סיוט.

אבל הקטע הוא שעכשיו כשאני עובדת על הבנייה של הסיפור, אני מגלה שגם את הקטעים הטובים בסיפור שלהם קצת קשה לי לכתוב. ואני מתקדמת ממש אבל ממש לאט.

וזה לא הרגיש ככה ביום שני כשסיפרתי לו על איך שהתחלנו לדבר, אתה יודע? חייכתי. הייתי שמחה. הוא אפילו אמר שזה כאילו אני קצת חיה את זה מחדש כשאני מספרת את זה. הבוקר שהגעתי ממש מוקדם בכיתה י' ונתקלתי בך וגיליתי שגם אתה בקטע של מד"ב ופנטזיה, או אותו יום שני ששמת את הספר על השולחן שלי. אלה זכרונות טובים. הם הרגישו כמו זכרונות טובים באותו היום. והרי באוקטובר אפילו כתבתי פה שזה כבר לא כואב לקרוא את הציטוטים שלך שיש לי. 

אז למה עכשיו זה כן כואב?

למה עכשיו זה לוקח לי כל כך הרבה זמן לבנות את זה?

אני יודעת שאני מבועתת מהרעיון של סופסוף לסיים סיפור ואולי (gasp) לפרסם אותו, ואני גם מרגישה את זה בכל צעד בדרך, בכל רגע שאני חושבת לעצמי "טוב נו אז אני אמשיך את זה מחר" או "אני גם ככה לא יכולה להתרכז אז אין טעם". אבל זה יותר מזה. הפחד הזה, המחשבות האלה, הם תמיד היו. אבל הכאב הזה וההיסוס הזה בנוגע ל"מה אני עושה פה"... הם חדשים.

וזה מצחיק, כי איכשהו בכל הסיפורים שהמצאתי, אף פעם לא באמת נתקעתי ב"אין לי מושג איך להמשיך" או "מה לעזאזל אני עושה בסצינה הבאה". כן, כתבתי סצינות מטופשות או רעיונות לא מוצלחים במיוחד, אבל תמיד היה לי איזשהו כיוון. הבעיה היתה יותר בלהכריח את עצמי לכתוב כשאני מאבדת את ה"מוזה". והנה דווקא בסיפור האחד שאשכרה מבוסס על המציאות, שיש לי התחלה, אמצע וסוף מוכנים כבר... דווקא פה אני נתקעת.

How strange a universe is the human mind, אה? (זה מתוך How to Fight A Dragon's Fury, אבל זה מדויק לכרגע.)

אני מניחה שלפחות אני מתקדמת. אבל אין ספק שזה קשה יותר משחשבתי שזה יהיה, ויש לי תחושה שזה עוד יהיה קשה יותר. לא יודעת, אולי זה טוב. אולי זה יעזור לי להבין כמה דברים. זה כבר עזר לי להבין משהו, אז אולי... אולי.

אוף, אתה יודע כמה קשה לחזור להיות פרודוקטיבית אחרי כמעט חודש שלא התקדמתי בו בכלל? שבוע וקצת הייתי מטושטשת אחרי שנפלתי (אוי לא סיפרתי לך על זה שהתעלפתי והגעתי לבי"ח והיה דם ועדיין רואים את החתך המאוד עמוק שהיה לי נכון?), ואז שבועיים ומשהו הייתי מבועתת מכמה מהר החיים יכולים להיגמר וכמה הכל רנדומלי לחלוטין (כמעט החלקתי שלשום באמבטיה וזה מה זה החזיר את הכל), ועכשיו אני לאט לאט מנסה לחזור לקצב, אבל זה ממש ממש קשה משום מה. אפילו לשכנע את עצמי לחזור להתאמן היה קשה. כאילו, התחלתי כי ממש רציתי את הlimited edition award שאפל נותנים בינואר (בוגר נכון?) ועד אמצע פברואר כבר די בניתי שגרה של אימונים, ואז קרה מה שקרה ובשבועיים האחרונים אני בערך צריכה להכריח את עצמי להתאמן שוב. איכשהו זה פחות עובד עם הלימודים.

במקום זה אני יושבת ומשחקת פוקימון חצי יום, שclearly זה ניצול מצוין של הזמן שלי, אבל היי, לפחות את זה אני אשכרה רוצה לעשות.

"לא, אן, את לא, את רק מנסה לא לעשות דברים שיקדמו אותך כי זה מפחיד אותך יותר מדי וכרגע את גם ככה מבועתת".

טוב בסדר אני לא יכולה להתווכח עם זה. אני חושבת שגם בגלל זה התחלתי לכתוב את הסיפור הזה (אז פעם באפריל 2019) בצורה הרגילה שלי, אתה יודע? כי זה הפחיד אותי יותר מדי בשביל לסיים את זה. רציתי לסיים את זה, פשוט עוד יותר רציתי לא לסיים את זה. כי אם אני אסיים את זה, אני אצטרך לחשוב על מה לעשות הלאה, וכרגע זה הרבה יותר מדי מפחיד. קל יותר פשוט להיות ילדה קטנה ולשחק פוקימון (או במקרה של הכתיבה, להפסיק לכתוב כי "אין לי השראה").

מצחיק איך שלפני חודש למדתי בקצב מטורף ועבדתי על הפרויקטים שלי ועכשיו אני בקושי מצליחה לשכנע את עצמי ללמוד שעה ביום.

הו וול. הלוואי שהיית פה לתת לי מוטיבציה. זה היה יכול להיות כלכך טוב.

אן.