איכשהו הצלחתי לא לחשוב על התקופה הזאת של השנה.

"איכשהו".

היו לי דברים אחרים להיות עסוקה בהם. ה"טיול" לביה"ח וכמה יותר גרוע מתפרים זה יכול היה להיגמר. אחותי שעכשיו מכריחה אותי להתמודד עם עוד משהו, כאילו לא היו לי מספיק דברים על הראש (מה עוד חדש בעצם, זה התפקיד שלי הרי, לא? לתמוך בכולם עד אינסוף). ריאיונות פוטנציאליים. פוקימון (זה יותר התחמקות, אבל fuck it, מגיע לי). היו לי מספיק דברים לחשוב עליהם.

ואז מסיבה לא ברורה התחלתי פתאום לחשוב על כל מה שקרה בתקופה הזאת. לפני שנתיים ולפני הרבה יותר.

ועכשיו ממש הייתי רוצה שיהיה לזה איזשהו כפתור off כדי שאפשר יהיה לכבות את הכאב הזה, לפחות לקצת זמן.

זה בטח לא עוזר שזה הפסח הראשון שלי מחוץ לבית. ושאני לגמרי פאקינג לבד פה.

נמאס לי להרגיש. באמת. נמאס לי. נמאס לי להתגעגע. נמאס לי מהכאב הזה.

נמאס לי מהמחשבות האלה על "כמה שהייתי שמחה בזמן הזה לפני שנתיים".

נמאס לי ממנו שאיכשהו מתגנב חזרה לראש שלי למרות שהתקופה הזאת היתה אחת הגרועות בחיים שלי אז וזה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו. לפחות את זה אני מנסה לעבד קצת בכתיבה, אני מניחה. אבל זה עדיין כואב.

פשוט נמאס לי.