אני מפחדת.

התעוררתי על הפנים הבוקר (אני די בטוחה שנדבקתי במשהו כי כל הזמן קר לי), אבל הייתי במפגש והיה ממש כיף (כרגיל), ואז הלכתי לאכול וקיבלתי את החדשות שיש לי הצעת עבודה.

הכל נראה כל כך מרגש ואומייגאד וסופסוף אבל לאט לאט ההתרגשות נעלמה ועברנו ל... לא יודעת, פחד? Utter terror?

תזכורת שאני לבד ואין לי שמץ של מושג איך לעבוד עם בני אדם. והבית כל כך רחוק.

אני חושבת שאני יודעת מה היית אומר אם היית פה.

היית אומר שזה עוד פעם הנטייה שלי להיצמד לשלילי ולהיות מדוכדכת ולהתייסר. היית אומר שכל מה שאני מרגישה עכשיו זה טבעי כי זה לא קל לחיות רחוק מהבית ושאני מסוגלת להרבה יותר ממה שאני חושבת. היית אומר שיש לי את היכולות ואני פשוט לא נותנת לעצמי קרדיט. היית אומר לי להפסיק לחשוב ולהפסיק להתעסק בדברים יותר מדי ופשוט לראות מה יהיה, כי אפילו עוד לא התחלתי אז מה אני כבר שופטת ומחליטה.

אני חושבת, כי זה מה שאמרת בכל הפעמים הקודמות שבאתי אלייך עם דברים כאלה.

אבל זה לא אותו הדבר עכשיו, נכון? כי אז הייתי בארץ. היו דברים קשים והיו בעיות והיו נקודות שהייתי מחוץ לבית, אבל הייתי בארץ. הייתי קרובה מספיק. ולא הייתי לגמרי לבד. בגדנ"ע אתה היית איתי. את הטירונות אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתחיל בכלל בלי MIG. ובטירונות ובבסמ"ח ואפילו בשירות, הייתי יחסית קרובה. במדינה שלי, קרוב להורים ולמשפחה. רוב הזמן אפילו ראיתי אותם כל יום. אפילו כשהייתי בצומת, זה היה במקום שהכרתי. בעצם בכל השלבים האלה הייתי במערכת שאני מכירה. לא בהכרח אהבתי אותה, אבל הכרתי אותה והבנתי איך היא עובדת ואם לא אז ההורים שלי ידעו.

ועכשיו אני לא.

עכשיו אני לגמרי לבד. במקום שאני בדרך כלל אוהבת אבל עכשיו הוא גיהינום בגלל המצב הארור הזה. במקום שאני לא מבינה בשיט ואין לי מושג איך דברים הולכים בו. אחרי שלא עבדתי עם אנשים שלוש שנים. יותר אפילו. ואני שוב צריכה לחיות. לעשות דברים כמו לעבוד ולתקשר עם אנשים וליצור איזה חיי חברה או משהו כזה.

אני כל כך מפחדת.

הייתי נותנת הכל בשביל לדבר איתך כרגע. הכל.

פסח שמח.

אן.