מצחיק איך שהיום, דווקא כשאני לא בארץ, אני יותר מחוברת ליום הזה משהייתי בשנים האחרונות.

כל השבוע ידעתי שהיום יום השואה; איכשהו הייתי עוד יותר מודעת לזה משהייתי כנראה מאז שהשתחררתי. בבתי הספר תמיד יש דגש על זה, וגם בצבא היה לי את זה, אז איכשהו יצא שעד השחרור זה תמיד היה יום שהייתי מודעת אליו שבועות לפני. ואז השתחררתי וקצת ניסיתי למצוא את עצמי, וזה סוג של התפוגג.

וול, חלקית.

היום הזה תמיד היה לי קשה. אני אמנם לא מכירה את הסיפור המלא, אבל את החלקים ממנו שאני מכירה (כאן יש קצת מזה) אני מכירה כבר מספיק זמן. וזה השפיע עליי עוד לפני שהכרתי את הסיפור, כשהייתי ממש קטנה ורק ידעתי ש"סבתא של אבא היתה שם". זה תמיד היה לי קשה, תמיד הרגיז אותי איך שהילדים האחרים משחקים וצוחקים ביום הזה כאילו כלום, שאף אחד בכיתה שלי / בביה"ס לא מתייחס לזה ברצינות מספיקה. אף פעם לא הייתי לגמרי עצמי ביום הזה.

הרבה מזה הבנתי רק לפני שנה וחצי, אולי קצת יותר (מתי הכריזו על Good? המחזה אמור היה לרוץ באפריל שנה שעברה אז לפחות שנה וחצי). ידעתי שזה הציק לי, רק שאף פעם לא הבנתי למה. חשבתי שזה פשוט בגלל שאף אחד לא מתייחס לזה ברצינות, אבל האמת היא שהם היו ילדים, וילדים לא אמורים בכלל להתמודד עם העומס הרגשי הזה, וזה בסדר. יש סיבה שעושים את זה בהדרגה. הבעיה לא היתה שהם לא התייחסו לזה ברצינות, הבעיה היתה שאני נזרקתי ישר לתוך זה. רגשית לפחות, תודות לאבא. אפס אינטליגנציה רגשית ("מנעד רגשי של כפית", אם לצטט את הרמיוני).

אני לא רוצה עכשיו להפוך את זה להיות סביבי, כי זה לא האישיו פה ויש דברים הרבה יותר חשובים ביום הזה, אבל... זה לא פשוט לי, היום הזה. אפילו עכשיו, בחו"ל, כשאני לא באמת חייבת לחשוב על זה, זה בראש שלי. שמתי שעון מעורר לצפירה (והתעוררתי לבד שעה קודם כי למה לא, גם ככה זה לא שישנתי בחודשים האחרונים) ואיכשהו כל השבוע חשבתי על זה, ומאתמול בערב בכלל הייתי hyperaware, ועכשיו אני לא לגמרי בטוחה איך אני מרגישה. מצד אחד ממש בא לי לזרוק את עצמי למשהו אחר ולא לחשוב על זה, כי זה מעורר הרבה יותר מדי רגשות הרבה יותר מדי חזקים ואני לא מסוגלת להתמודד גם עם זה. מצד שני... אני לא רוצה לשכוח.

בשנים האחרונות הייתי יותר בצד הזה של הספקטרום, ב"עזבו אותי" ו"לא אכפת לי מכלום" ו"אני פשוט מעמידה פנים שהכל כרגיל ומתנתקת מהכל". לא באמת מפתיע. אבל עכשיו כשאני רחוקה מהבית ודברים גם ככה מאוד רגישים, זה נהיה קשה יותר להתנתק (בכל רמה שהיא; קצת ניתוק הוא דווקא דבר בריא כשמתעסקים בדברים כאלה). הכל מאוד raw. וזה קשה לי. במיוחד בגלל שאני פה לבד.

נראה איך היום הזה יילך, אני מניחה. כרגע שמתי 99FM, ויש לי עוד שעה פגישת בוקר (עושים את זה כל יום מסתבר) ואז עוד אחת ובטח סופסוף אני אתחיל גם לעשות עבודה אמיתית אז... אני מתארת לעצמי שאני אהיה עסוקה, ואם לא אני בטח אנסה לדאוג שאני אהיה עסוקה. אבל לפחות אני מודעת ליום הזה. אני אהיה מודעת כל היום כנראה. וזה בסדר.

Never forget.