חשבתי עלייך הרבה היום.

אני מניחה שלפחות חלק מזה הגיע מהמחשבות על יום הזיכרון. איכשהו (אם כי כנראה שזה לא באמת מפתיע) כל פעם שאני חושבת/מדברת על יום הזיכרון (בצורה אקטיבית) אני חושבת על צוק איתן והקיץ בין התיכון לצבא ו... איכשהו אני שוב מגיעה אלייך. והשנה בגלל שאני לא בבית ואני צריכה להחזיק את הזהות שלי בעצמי במקום לסמוך על זה שזה פשוט יהיה קיים במרחב (מילים שלו, לא שלי, אבל זה מאוד הגיוני) אני נורא מודעת לימים האלה. כמו שהייתי מודעת לפסח ולחנוכה (פעם ראשונה מזה שנים שהדלקתי נרות, ועוד בכל יום של החג). וכשאני נכנסת לזה... אז כרגיל אני מגיעה אלייך.

ואז גם שמעתי שיר שמזכיר לי אותך ובכיתי באמצע העבודה (אבל הכל גם ככה מרחוק אז אף אחד לא ידע) אז בכלל.

לקראת אחה"צ התחילו להיגמר לי הדברים לעשות וניסיתי לחשוב על איך להראות להם שהם טועים, וזה התחיל ממש לתסכל אותי, כי אין לי כוח לאגו של אנשים, בטח שלא לאגו של אנשים טיפשים. טוב, אני מניחה שהוא לא באמת טיפש, אבל הוא גם לא מבריק, והוא בטח שלא יודע מה הוא עושה. ובכל זאת בשנייה שאני מתחילה לשאול שאלות (שאין לו תשובות עליהן כי הוא לא יודע מה הוא עושה) הוא ישר מגיב כאילו אמרתי לו שהוא אידיוט (ומגיע לו שאני אגיד את זה).

ואין לי עצבים לשטות הזאת.

וזה קצת הזכיר לי את הפעם האחרונה שבאתי להתבכיין לך שמשעמם לי, ממש לפני שהתחלתי את הקורס בצבא, זוכר? (רק שהפעם אני באמת עוברת משבר אקזיסטנציאלי, בלי קשר לעבודה ולכל זה)

אני פשוט לא טובה בזה, אתה יודע? בלהתמודד עם אנשים כאלה. אני מאמינה בכנות. אין לי בעיה לשבת ולהסביר למישהו עכשיו דברים מאפס, וגם אין לי בעיה ללכת איתם לאט (לא ראית אף פעם איך אני מלמדת, נכון? אני לא רעה בזה), אבל ממש אין לי כוח ללכת על ביצים רק כי האגו של מישהו שברירי מדי בשביל לשמוע שהוא פאקינג אידיוט. מה לעשות, גם לי יש גבול. 

וכמובן ששום דבר מזה הרי לא חדש לך, ובתכלס בפעם האחרונה שזה קרה נתת לי את העצות הכי טובות להתמודד עם זה (שכמובן שחזרתי אליהן היום), אבל... זה חסר לי. כל כך הייתי רוצה לבוא לדבר איתך (לקטר לך, על מי אני מנסה לעבוד). היית מבין בשניה ואיכשהו מצליח להרגיע אותי ואפילו לגרום לי לחייך. היית מזכיר לי מה אני אוהבת באנשים ואיך להתמודד עם כל השטויות האלה. ואז היית אומר שאני דרמטית מדי (כרגיל) ואיכשהו זה היה מרגיע אותי, לא מרגיז אותי (כמו שיקרה אם מישהו אחר ינסה להגיד לי את זה, אולי חוץ מאחיך).

אין לך מושג כמה אתה חסר לי, אה?

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. במיוחד עכשיו. או מחר, כשאני אהיה בלחץ מהמפגש הפיזי. הלוואי. זה פשוט... זה הרבה יותר מתיש משחשבתי שזה יהיה. ואין לי כוח לזה. והאמת היא... שאני לא לגמרי בטוחה פתאום כמה אני מתאימה לפה בכלל. במיוחד לא אחרי השיחה המיותרת הזאת בבוקר.

"תפסיקי. את רק מרסקת את עצמך."

כשאתה צודק אתה צודק. קטע שהדברים האלה שאמרת לי פעם מזמן ב2014 עדיין נכונים כאילו רק עכשיו דיברנו.

אני אנסה להתאמן קצת ואז אני אחזור לספר שאני שומעת, אני חושבת. זאת תהיה הפסקה טובה, נכון? ואז אני אלך לישון ומחר... מחר אני אצטרך למצוא דרך להסתדר עם זה. אבל מחר יכול לחכות, נכון? מחר יכול לחכות.

אן.