קטע, לא חשבתי שהפוסט הראשון שלי החודש יהיה מכתב אלייך.

נתחיל מההתחלה.

מה שלומך? בטח מטורף בביה"ס כרגע ואתה ממש עמוס. סוף שנה ובגרויות והכל בספיד אחרי השנה מהגיהינום הזאת. כאילו התקופה הזאת לא מטורפת מספיק גם בימים רגילים, אה? עכשיו הכל בבלגן עוד יותר גדול.

אני... בסדר, אני חושבת. לא יודעת. כאילו, לא, אני בסדר, פשוט... אני עדיין מרגישה קצת אבודה, אתה יודע? זה כאילו כמו אז בי"א, אני מחייכת וצוחקת וממש טוב לי בעבודה, אבל עמוק בפנים עדיין מציקים לי דברים. זה קצת עבר לי בראש אתמול (לא יודעת למה), וחשבתי מה הייתי אומרת אם הוא היה אומר ש"הנה את רואה הכל יותר טוב, אמרתי לך שמה שאת צריכה זה עבודה ואנשים" והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא ש, כן, דברים יותר טוב, אבל אני עדיין במשבר אקזיסטנציאלי (איך היית צוחק עליי על זה אם היית פה) ופשוט כרגע יש לי דרך לא לחשוב על זה. אבל אני לא מרגישה פחות אבודה או חסרת מושג לגבי מי אני או מה אני רוצה לעשות משהרגשתי לפני שהתחלתי לעבוד, אתה יודע? ושום דבר מזה לא חדש ואמרתי לך לפני חודש שזה בדיוק מה שיהיה, כי אני מבינה את זה מספיק טוב, אבל... סתם, איכשהו חשבתי על זה אתמול, ואני מניחה שזה עדיין מציק לי.

אל תבין לא נכון, אני נהנית בעבודה. היתה לי שיחה קצת מביכה עם הבוס שלי (א') בשני של "אוי שיט אני שוב עובדת הרבה יותר מדי ולא שמה לב" והוא כזה חמוד, הוא לא רוצה שאני אתיש את עצמי (ואלוהים יודע שאני ממש צריכה שמישהו יעשה את זה בשבילי כי אני ממש גרועה בזה), וזה הכל בקטע טוב (וזה גם היה מצחיק כי הוא כזה, "אני לא מנסה להגיד לך איך לחיות" ואני, "אל תדאג, זה בסדר, אני פשוט גרועה בזה"). וכאמור, זה הכל ממש חיוני, כי אני ממש ממש ממש גרועה בלעשות את זה בעצמי. כאילו, אני מניחה שעכשיו אין באמת יותר מדי הפרדה בין עבודה לחיים as it is, אבל בוא נודה בזה, זה לא שהייתי טובה בלהפריד גם כשדברים היו רגילים. היו צריכים לגרש אותי מהחנות יותר מפעם אחת כשעבדתי בצומת. אני מניחה שככה זה כשאני אוהבת לעבוד עם האנשים שאיתי, אה?

עבר לי בראש עכשיו, "אני מתלהבת וקצת מאבדת כיוון". ואז זה הזכיר לי כשכתבתי לך את זה, וכתבתי שאני מצטערת אם אני מציקה, וכתבת לי שאני לא והכל בסדר, זוכר?

לא יודעת, אני מרגישה טוב שם, אתה יודע? טוב לי בקבוצה קטנה, וכיף לי עם האנשים האלה. וזה נהדר שיוצא לי לעשות כל מיני דברים די מורכבים ואני צריכה לחשוב ולהתקדם מהר, ושנינו יודעים כמה אני אוהבת את זה. פחדתי לדבר באמצע החודש שעבר, פחדתי להעיר וכאלה כי זה הרגיש כאילו אין עם מי לדבר, אבל אחרי שדיברתי עם א' על זה ממש נרגעתי ודברים הלכו די חלק. אני אפילו צוחקת עם כולם. הכל בסדר. ועכשיו כשקיבלתי סופסוף לפטופ לעבודה זה הרבה יותר קל להפריד את החיים מהעבודה (אם כי אני עדיין נוטה לעבוד עד מאוחר). אז... כן, דברים די טובים.

ועדיין משהו מציק לי.

אין לי כל כך מושג מה זה. אני מניחה שזה קשור לזה שאין לי מושג מה אני עושה או מי אני או מה לעזאזל אני רוצה. במהלך השבוע אני עסוקה עם העבודה ואני אוהבת את זה, אני נהנית ממש, אבל שבת-ראשון מגיעים ו... אני כבר מתה שהם ייגמרו. בחיים לא חשבתי שאני אהיה כל כך שמחה שמתחיל השבוע. אהבתי את העבודה בצומת (בעיקר בגלל הצוות), אבל ממש נהניתי מהסופ"שים. אם כי שם בדרך כלל עבדתי בשישי, אז אולי לא ממש הרגשתי את החוסר בגלל זה. לא יודעת. ובסופ"שים אני פה לגמרי לבד, תקועה עם המחשבות שלי, ולמרות שיש לי מלא מה לעשות (אני בפיגור היסטרי בלימודים) אין לי מצב רוח לעשות שום דבר מזה. רק בא לי שייגמר כבר הסופ"ש ואני אוכל להדליק את הלפטופ של העבודה (לנובו! לא היה לי לנובו כבר שנתיים וחצי) ואפשר יהיה להתחיל לזוז.

אני יודעת, זה הכל קשור, נכון? אני מבינה את זה תוך כדי שאני כותבת לך את זה. תגיד לי, איך אתה עושה את זה? איך אתה מצליח לא לעבוד בשבתות? אני מניחה שיש לזה קשר לזה שזה בין היתר בזכות זה שיש לך משפחה וחברים ואתה הרבה יותר מאוזן ממני ובשנים האחרונות הגעתי למצב כנראה גרוע יותר משהייתי בו כשהתחלתי לדבר. וגם קצת כי אתה מסוגל לשים לעצמך גבולות ואני לא. אבל אולי כשהיית בגילי גם היית כזה. 

לא יודעת. הכל ממש מוזר. ונראה לי גם שהכל קשור. במהלך השבוע ממש כיף לי (רוב הזמן, יום חמישי לפני שבועיים הייתי משועממת למוות), ואני אוהבת את העבודה שלי והכל, אבל... אני עדיין לא יודעת מי אני או מה אני רוצה או שום דבר האמת. וקצת קשה לי להיות רחוקה מהארץ. ואני קצת מרגישה שאני מאבדת חלקים מעצמי. איכשהו רוב השבוע השתקתי איזה קבוצה שאני נמצאת בה, וכאילו יש בי חלק שחושב כזה, "מתי לעזאזל עברנו מ'אני אוהבת אתכם אבל תסתמו קצת' ל'אוף שקט כבר אתם'?" וזה לא רק הקבוצה הזאת... זה הכל. Being a fangirl and all that, you know?

(ושלא נדבר בכלל על זה שלא כתבתי כלום החודש, איזה יופי של התקדמות)

אוף לא יודעת.

עכשיו האמת היא שיש עוד משהו שמציק לי, מעבר לדבר הבלתי מוגדר שאני אפילו לא יודעת מה הוא, וזה קשור לנסיעה שלי בעוד שבועיים וחצי.

בחיים כבר שנים לא חשבתי שאני אתלהב כל כך לחזור הביתה, אתה יודע? הייתי כל כך עסוקה בלברוח משם שכל פעם שחזרתי זה היה סיוט. אבל אני מתה לחזור. אני צריכה להתחסן עוד (הזמנתי אתמול תור לחיסון ראשון וזה עשה אותי כל כך שמחה) ואני צריכה להוציא שן בינה (הלוואי שזה יילך קל כמו בפעם הקודמת) ויש לי עוד דברים שרציתי להביא לפה ולא היה לי מקום והזמנו תור למחנה לקראת היומולדת של אמא ואני כלכך מאושרת מזה (מצחיק שהייתי עם חברה בCoal Office בפברואר שעבר, לפני הקורונה, ורק עכשיו אני מגיעה סופסוף למחנה, ואני עוד ישראלית). רוב הזמן אני אעבוד הרי (יש מלאמלאמלא מה לעשות ובתכלס גם ההורים שלי עובדים אז זה לא שיש לי מה לעשות אם אני אקח חופש רוב הימים) אבל עדיין, זה יהיה אחרת, כי זה יהיה מהבית. ואני כלכך שמחה לחזור הביתה, אפילו אם זה לתקופה לא ארוכה (כמעט חודש).

אבל עם כמה אני מחכה לנסיעה הזאת, יש שם שתי פינות שאני רוצה לנסות לסגור, וזה לא יהיה פשוט.

אחת קשורה לאחותי, ואני עוד צריכה להבין (כנראה איתו מחר) איך אני אומרת את זה. הסכמתי שהגיוני לא לעשות את השיחה הזאת בפייסטיים או משהו כזה, אבל עכשיו גם היא חוזרת הביתה, ופאקינג הגיע הזמן שהיא תגיד את זה, כי אני לא מסוגלת להמשיך להחזיק את זה לבד. ואני של פעם היתה עושה את זה, היתה פשוט מניחה שזה הגיוני ומחזיקה מעמד, אבל לא, זה פאקינג לא הגיוני ואני לא קיימת רק בשביל מה שהיא צריכה ואני בנאדם בפני עצמי. היא כנראה לא תאהב לשמוע את זה, אבל אני אהיה חייבת להיות בוטה עם זה, כי כמו שאני מכירה אותה, היא לא תדבר עם ההורים על זה לבד. ואני צריכה להבין איך להגיד לה שהגיע הזמן לספר בצורה רגישה. אני אדבר איתו על זה מחר.

השנייה... קשורה אלייך. או יותר נכון אליו. וזה מפחיד אותי יותר משאני יכולה להסביר.

כי יש בי שני חלקים. אחד שעדיין מפחד ממנו, שעדיין לא רוצה להתקרב, שעדיין פגוע מכל מה שקרה ולא יודע אם הוא מסוגל בכלל להתמודד עם עוד פגיעה. או כעס. או דחייה. השני... צריך תשובות. כי אני יודעת שאני לא אוכל לעבור הלאה עד שתהיה לי איזושהי סגירת מעגל. אני יודעת שאני לא יכולה לעבור הלאה כשזה עדיין לא פתור. אני יודעת שאני לא יכולה להתקדם כל עוד אני עדיין עסוקה בזה ובלפחד ממנו.

ואתה יודע, אני לא באמת מצפה שהוא יפתור את זה איתי. I know better than that. בעולם מושלם אולי זה היה יכול לקרות. Unlikely, אבל אולי. לא יודעת. הוא צדק כשהוא אמר שהוא לא יהיה התיקון, וגם לא ההורים שלי, כי מה לעשות, אף אחד מהם לא יהיה מסוגל פתאום באורח פלא לתת לי את מה שהייתי צריכה כל החיים שלי והם לא נתנו לי. אין מה לעשות. זה היופי בלהיות בנאדם, נכון? אם לא קיבלת משהו שהיית אמור לקבל כילד, you're screwed. אין לך איך לשנות את זה. כל מה שיש לעשות זה להכיר בזה ולהתאבל וללמוד לחיות עם זה.

ואני יודעת שהתכוונת לטוב. שהוא התכוון לטוב. אבל ברחת וזה גרם להרבה מאוד נזק שרק בשנים האחרונות הבנתי כמה הוא עמוק. וכאמור, בעולם מושלם היית - הוא היה - מכיר בזה ומנסה לעזור ולתקן דברים. אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה. אנחנו חיים בעולם אמיתי שבו לך יש משפחה ועבודה ודברים הרבה יותר חשובים, ואני רק ילדה קטנה שפעם לפני שבע שנים היתה תלמידה שלך. ואין יותר מדי מה לעשות עם זה. אני אפילו לא יודעת אם בכלל אכפת לך מספיק בשביל אפילו להגיד שלום, let alone כדי לעזור לסדר את הבלגן שגרמת לו. אבל המינימום שמגיע לי זה לדעת אם בכלל באיזשהו שלב היה לך אכפת. אם בכלל באיזשהו שלב זה היה משמעותי באיזושהי צורה, כמו שאמרת וכמו שגרמת לי להאמין. המינימום שמגיע לי זה לדעת למה.

וכתבתי על זה המון בחודשים האחרונים, אז אני לא אכתוב את כל זה שוב, אבל עכשיו כשאשכרה יש תאריך ואני יודעת מתי אני מגיעה לארץ... זה הכל עולה שוב. ואני מבועתת. בחודשים האחרונים יצא שחשבתי כמה פעמים על איך שאני אחזור ואתעקש לדבר איתו וכל זה, אבל בוא נודה בזה, זאת לא אני. לא מולך. אחרי שנכנסת לחיים שלי הייתי שונה לגמרי, למדתי לעמוד על שלי מול כולם כמעט ולהתעקש על דברים וללכת עם הדברים שאני מאמינה בהם ושילכו כולם לעזאזל. אבל איתך תמיד נשארתי הילדה הקטנה שמצאת. הילדה הקטנה שרצה אלייך לספר לך על דברים טובים וממש ממש צריכה עזרה כשדברים פחות טובים ועדיין, אפילו אחרי שפגעת בי, נותנת לך את כל הלב שלה. אפילו אחרי היום הכי גרוע בחיים שלי (בסוף ינואר) ואחרי היום ההוא במרץ, אפילו אחרי כל זה, עדיין סמכתי עלייך עם הכל. בלי פילטרים. האמת המלאה. כי זה בדיוק מה שהייתי, אתה יודע? ילדה קטנה ואבודה שלא הבינה בכלל כמה עדיין קשה לה עם זה שבחיים היא לא יכלה להיות ילדה. ואז אתה הגעת. ובפעם הראשונה בחיים שלי, אשכרה היה לי משהו קרוב להורה. בפעם הראשונה בחיים שלי יכולתי להיות ילדה.

וזה מה שאני תמיד אהיה איתך, נכון? באיזשהו מקום לפחות. עכשיו אני יכולה לנהל שיח בוגר יותר ואני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי אז, אבל בסופו של דבר, באיזשהו מקום אני תמיד אשאר ילדה איתך. ילדה שנתנה לך את הכל ועדיין לא מסוגלת לשקר לך או להסתיר או לסנן דברים, כי ככה זה היה. וככה זה עובד עם משפחה, נכון? אתה נשאר ילד קטן איתם. ואני מפחדת. אני מפחדת שאני לא אצליח להתעקש שהוא ידבר איתי. אני מפחדת שאני אפגע כמו בפעם האחרונה שבאתי (עברו חמש שנים וזה עדיין כואב). אני מפחדת שהוא יתעלם ממני שוב.

אני מפחדת מאיך שהוא יגיב, אבל באיזשהו מקום, אני גם מפחדת ממנו. My dad all over again, אה?

אני מתה כבר שייגמר הbank holiday המטופש הזה ויגיע שלישי ואני אוכל לחזור לעבודה, כי אני לא מסוגלת יותר עם כל המחשבות האלה ולפחות בעבודה טוב לי וכיף לי ויש צחוקים והראש שלי עסוק בשמונה דברים במקביל אבל כולם קשורים לעבודה (שיטת העבודה שלי בטח נראית כלכך כאוטית אבל בראש שלי זה הגיוני) ומעניין לי ו... אתה יודע, אני נהנית. אני עוד צריכה לקנות חלב וכאלה, אבל אני אעשה את זה מחר. התכוונתי ללמוד, אבל זה היה לפני שעתיים, לפני שהתחלתי לכתוב את זה, אז לא יודעת כמה מזה יילך היום. גם ככה התעוררתי הפוכה היום.

אוי אבל קניתי קומקום וזה קצת הצחיק אותי כי עכשיו בגלל העבודה אני שותה מלא קפה שוב (ביום שקיבלתי את המחשב יצאנו לקפה וחשבתי על זה שזה השני שלי באותו היום ומה קרה ללהגביל את עצמי לכוס אחת ביום) וזה אחד הדברים האלה שממש מזכירים לי אותך. נראה לי אני אראה סנופי ואז אני אתאמן קצת ואז... נראה מה יהיה. 

כבר מתחיל להיות חם שוב? אמא אמרה שהטמפרטורות עדיין בסדר, אבל אני מכירה את הארץ, בשלב הזה כבר מתחיל הקיץ. איזה סיוט זה. אני יודעת כמה אתה שונא את החום הזה (גם אני). תקפיד אבל לשתות מספיק, טוב? תשמור על עצמך.

אן.