יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואני לא כל כך יודעת איפה להתחיל.

זה היה שבוע כל כך מתיש. אין לי כל כך זכות לדבר, נכון? אני לא בבית. אני לא חווה את זה. אבל איכשהו זה כמעט גרוע יותר, להיות תקועה פה כשבבית הכל בוער. זה לא היה כזה גרוע כבר שנים. מאז 2014. זה מרגיש כל כך לא נכון להיות רחוקה.

באמת שאין לי זכות לדבר על זה. אבל לפחות כשאני שם אני יודעת כבר איך להתמודד עם זה. זה קצת כמו לחזור לתיכון, האמת. עמוד ענן ב2012, צוק איתן ב2014. ב2012 זה עוד היה מפחיד, הפעם הראשונה שהטילים הגיעו עד אלינו במרכז. ב2014 כבר ידעתי איך להתמודד עם זה (אם כי פחדתי שזה יקרה שוב אחרי שאני אתגייס, כמה חודשים מאוחר יותר). ככה גם בכל פעם שזה קרה מאז. אבל עכשיו אני לא יודעת. עכשיו אני לא שם, ואני חייבת לעקוב אחרי החדשות והאזעקות כדי לדעת מה קורה. לא עקבתי אחרי החדשות כבר שנים. אני יודעת שזה לא טוב לי. אבל אין לי ברירה עכשיו. אני חייבת לדעת. המשפחה שלי שם. הלוואי שאני הייתי שם עכשיו.

הייתי בכזה דאון היום ואני אפילו לא יודעת למה.

זה ככה מיום שישי, האמת. איבדתי את המצברוח ביום שישי מיד אחרי הפגישה בבוקר מסיבה לא ברורה והוא לא חזר מאז מלבד לרגעים קצרצרים. היום בבוקר כשדיברתי עם אמא הייתי כלכך שמחה כי בחמישי אני חוזרת הביתה וזה סופסוף השבוע, ורבע שעה אחרי זה כבר איבדתי את זה לגמרי. הייתי... off.

זה היה ככה כל היום. חצי יום בכיתי ואפילו לא ידעתי למה. ד' וא' שמו לב איכשהו - בדרך כלל אני כל כך טובה בלהחביא את זה שקשה לי אבל היום אפילו לא היה לי כוח לעשות את זה, אבל עדיין חוסר התקשורת שלי יכול היה להיות בגלל בערך 700 דברים שונים אז יפה שהם שמו לב - ושאלו וזה גרם לי לבכות עוד יותר. לא יודעת למה. מדהים בעיניי שמישהו שם לב בכלל, האמת. במיוחד עכשיו כשכולנו עובדים מהבית הרי ולך תדע אם מישהו בקושי מגיב להודעות כי הוא באמצע משהו אחר (הייתי אבל לא בגלל זה התעלמתי מהודעות) או כי אינטרנט או כי מיליון דברים אחרים. א' שאל כשהתחלנו לדבר וכזה הייתי ב"לא יודעת אני קצת off היום" אז הוא אמר שזה בסדר ואני לא חייבת להיות במאה אחוז ושאל על מה שקורה בבית. ואני קצת נשברתי האמת. אנשים פה לא כל כך עוקבים וזה סבבה בשבילי (במיוחד עם כמות הבולשיט שראיתי בטוויטר בשבוע האחרון) אבל ברגע שאמרתי משהו על זה שבוע שעבר אז טיפה שמו לב. וסתם, היה טוב קצת לדבר ולהוציא ולא פחות מזה היה טוב להרגיש שרואים אותי. זה מצחיק (אולי עצוב?), כי אני די בטוחה שהקטע הזה של "אני בלתי נראית" מופיע אפילו בקטעים הכי מוקדמים של הבלוג הזה, אז להרגיש ששמים לב אליי ומבינים למה אני עובדת עוד יותר עכשיו או כמה אני מפחדת וכמה זה קשה... זה משמעותי. והיה רגע שהוא אמר שבמיוחד עכשיו זה בטח קשה כי אני פה לבד והיינו בסגר ואני גרה לבד גם ועכשיו זה, הכל ביחד זה המון להתמודד איתו, ואני די בטוחה שהתחלתי לבכות עוד פעם כי זה פשוט... מסוג המשפטים שהוא אומר. 

וכן לא נפגשנו השבוע כי פאקינג שבועות וגם ככה קשה לי כשיש שבועות בלי פגישה אבל השבוע הזה אפילו עוד יותר גרוע. ואני יודעת שזה כנראה(?) חלק מהסיבה שאני בכזה דאון, כי אין לי שום יכולת ויסות רגשי עצמית ואני ממש צריכה השפעה חיובית כשאני תקועה עם הראש שלי כל השבוע אבל... it is what it is.

בקיצור, זה בדיוק הדברים שאני צריכה לשמוע עכשיו, שזה בסדר שאני מרגישה איך שאני מרגישה וזה בסדר שאני דואגת וזה בסדר שאני מנסה להתמקד בעבודה אבל רק להיזהר לא לקחת את זה יותר מדי רחוק כי אז זה לא יעזור יותר. וכמובן שאני "a proper adult now" (זה גרם לי לצחוק וממש הייתי צריכה את זה). וזה נכון, אני באמת לא גרה פה הרבה זמן, בסך הכל שבעה חודשים, ואין לי מושג בכלל איך להתמודד עם זה כשהמשפחה שלי בסכנה ואני לא (כתבתי את זה חצי בצחוק היום אבל זה נכון, אני ממש מחכה כבר לחזור הביתה אבל כל מי שאכפת לו ממני לא מחכה לזה כי הם היו מעדיפים שאני אשאר בטוחה פה). ואני חושבת שממש הייתי צריכה לשמוע את זה.

כמובן, זה שאחותי בבית אומר שכרגיל היא שואבת את כל תשומת הלב. זה היה כל כך ברור היום כשניסינו לראות משהו. אני כל כך לא מחכה לראות אותה. אני דואגת למשפחה, אבל אני ממש לא רוצה לראות אותה. אני לא רוצה להיות קרובה אליה בכלל.

כמובן שמכל הסיפור עדיין לא כתבתי לו. התחלתי לפני שבועיים, והתכוונתי להמשיך בשני או שלישי, ואז הכל התחיל עוד פעם. ברביעי היה לנו יום פגישות פנים-אל-פנים פעם ראשונה ואז נשארנו לשתות (היה הרבה יותר כיף מרוב הפגישות) ואני קפצתי כל פעם שהטלפון שלי רטט והייתי ממש לא מפוקסת (אבל א' שם לב וניסה להסיח את דעתי כל פעם שזה קרה כשהיינו בפאב, איכשהו הוא ממש קלט אותי). בחמישי הייתי מותשת מרביעי (בעיות של אינטרוברטים, אה?) ובשישי כאמור איבדתי את המצברוח די מהר (טעימות יין בסוף היום לא עזרו, היין שלהם חומצי יותר משלנו ומי שניהלה את זה דיברה אלינו כאילו אנחנו מטומטמים וזה משגע אותי). היה כיף אבל לגלות שיש סביבי מלא גיקים ויש מישהו בחברה שרואה סטארגייט(!!!) וזה לחלוטין עשה לי את היום (אפילו כשהטלפון שלי רטט שוב וזה היה מפחיד). אני אצטרך להכריח את עצמי לעשות את זה השבוע. לפחות תהיה לי סיבה לשתות, אה?

מה עוד? ביליתי חלק מהשבוע בוויכוחים עם אידיוטים באינטרנט (זה קטע, בעמוד ענן התווכחתי עם אנשים בלי הפסקה, ואז בצוק איתן כבר לא היה לי אכפת בשיט. פתאום עכשיו אני שוב בשטות הזאת). הצביעות והטמטום האנושי מדהימים אותי כל פעם מחדש, האמת. הבנתי משהו על זה שאיכשהו אני מוקפת עוד פעם בטינייג'רים סתומים (שנאתי את זה בתיכון, איך לעזאזל מצאתי את עצמי באמצע פאנדום שמלא בכאלה, לפחות בטוויטר?!) ושאני לא שייכת לשם (זה נהיה כל כך ברור כשהדבר הזה התחיל, דברים נראו לגמרי אחרת ב2014). כל פעם שזה קרה הדהימה אותי הצביעות של המערב (במיוחד אמריקאים, מי אתם שדברו על "פשעי מלחמה" וכל הבולשיט הזה), אבל איכשהו הפעם זה עוד יותר גרוע. אני לא בטוחה אם זה אובייקטיבית יותר גרוע או שפשוט אני רואה יותר בגלל הילדים הסתומים שהוזכרו לעיל. תודה לאל שלפחות האנשים שאני עובדת איתם הם לא כאלה.

רק שזה ייגמר בקרוב. אמן. שיהיה שקט. שלא ייפגעו עוד אנשים. זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו. זה לא מגיע לאף אחד. אמן אמן אמן שזה ייגמר כבר.