אני קצת מתגעגעת לאנשים בעבודה אבל האמת היא שאני לא רוצה לחזור עדיין.

אפילו היה לי כל כך טוב שלא כתבתי פה כלום אתמול, ואני תמיד כותבת משהו ביומולדת.

אוף.

בחיים לא חשבתי שזה יהיה כזה קשה :(

עריכה 22:41:

איזה תמיד ואיזה נעליים.

ועדיין... מוזר לי לא לכתוב ביומולדת. מוזר לי להיות כל כך שמחה להיות בבית עם ההורים ביומולדת. מוזר לי שכל היום מוקדש רק לי.

מוזר אבל נהדר.

לקחתי את אתמול והיום חופש (עבדתי בצורה פסיכית בשבועיים האחרונים, כמו כולם, אז א׳ שמח לתת לי חופש, ויותר מזה, נראה לי שהוא שמח שביקשתי מלכתחילה). ואמא ואבא גם לקחו את אתמול חופש, והיום שישי אז ברור שהם לא עובדים, אז אשכרה יש לנו סופ״ש ארוך ביחד. בראשון אחה״צ אני טסה חזרה. ואיכשהו... לא יודעת, אני לא כל כך מצפה לזה.

זה מצחיק, כי במובנים מסוימים זה מרגיש לי כאילו כלום לא קרה השנה. אבל במובנים אחרים הכל קרה השנה. עברתי לחו״ל. שרדתי לגמרי לבד. מצאתי עבודה עם אנשים שאני ממש מחבבת. ואיכשהו בדרך גיליתי כמה ישראלית אני באמת.

And yet.

את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם עוד לא התחלתי לעשות. זאת אומרת, התחלתי לפתח ולכתוב משהו, אבל איכשהו זה נעצר כשהתחלתי לעבוד. נראה לי שהיה לי נוח לעצור את זה, לא לחשוב, לדלג הלאה למשהו אחר. אבל אני צריכה איזושהי סגירת מעגל, ואם זה לא יקרה במציאות... (גם אמרתי לו בשני שאני חושבת שרציתי לתת לו הזדמנות לעשות את הדבר הנכון במציאות ובשביל זה הייתי צריכה לבוא לפה.)

אני עדיין די לבד מבחינה חברתית. כיף לי עם האנשים שאני עובדת איתם וזאת התחלה נהדרת, אבל אני עדיין כל כך לבד רוב הזמן.

יותר מהכל אני פשוט מרגישה אבודה. כאילו אין לי מושג מי אני. כשחזרתי עכשיו אחורה בבלוג (מיולי ליולי כדי לראות כמה כתבתי ביומולדת) קלטתי כמה דברים השתנו, אבל גם קלטתי באיזה מקום אחר הייתי בסוף התיכון. בצורה עצובה משהו זה אשכרה מרגיש כאילו הייתי במקום יותר בוגר וקרוב-למאושר משאני היום. לא מפתיע בכלל, בהתחשב בהכל ובאיך שהחיים שלי התמוטטו שנה ומשהו אחרי, אבל עדיין. 

אז אני לא כל כך בטוחה מה אני מרגישה כלפי הכל. אני רק יודעת שאני שמחה להיות בבית ושאני כבר מתגעגעת, למרות שעוד לא נסעתי חזרה.

אולי השנה אני אעז לעשות את זה סופסוף. הלוואי.

יומולדת שמח, אן.