יש דברים שלא משתנים.

אתה, 2012: יש בך כל כך הרבה דברים טובים שאת לא נותנת לעצמך קרדיט עליהם.

ל', היום: את חכמה ומוכשרת ואת נהדרת כמו שאת.

אני, בשני המקרים: *לא יודעת איפה לקבור את עצמי*

לא שזאת הפעם הראשונה שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשנתנו לי מחמאות. זאת אפילו לא הפעם הראשונה החודש; בשני שעבר קיבלתי מלא מחמאות בעבודה ולא הצלחתי להגיב (הם: "והגישה שלך נהדרת והשיעורים שאת מעבירה עוזרים" אני, בראש שלי: אני רק עושה את העבודה שלי תפסיקו להודות לי על זה). אבל יש משהו ביום הזה שקצת גרם לי לרצות לכתוב לך.

אני לא באמת יודעת למה. אולי משהו בדבר שאני עובדת עליו. אולי זה שאני מרגישה הרבה הרבה הרבה יותר מדי כרגע ואני בכלל לא מצליחה להתמודד עם זה. אולי כי אני מותשת ואתה הemotional default שלי. לא יודעת. אולי הכל ביחד.

אולי באמת הדבר שאני עובדת עליו.

כנראה, אפילו.

וברור שזה ממש, אבל ממש לא עוזר שאני צריכה עכשיו (עוד קצת יותר מ29 יום) להיפרד מלוציפר. זה מפרק אותי. וזה שנטפליקס היו חייבים לבחור את ה10 בספטמבר? זה מרגיש כמו בדיחה ממש גרועה של היקום. ואני יודעת שזה לא קשור אליי, אני יודעת את זה, אבל עד שסופסוף לא כואב לי לחשוב על התאריך הזה? באמת שזה כבר מרגיש מכוון.

ואני אהיה באמצע הכתיבה אז, וזה יהיה יום שגם ככה אני מרגישה בו יותר מדי אז אולי אני אתפוצץ ואחסוך לעצמי את הכאבים האלה.

כן, הנה עוד משהו שלא השתנה. אני עדיין מעדיפה לא להיות קיימת על פני להרגיש את מה שאני מרגישה. 

ככל שאני קוראת יותר מהדברים שכתבת לי אז אני מבינה עוד יותר בנוגע לכמה לא התקדמתי בכלל בשנים האחרונות. בתכלס פשוט הלכתי אחורה. וזה הגיוני, כי כשריסקת לי את הלב גם הרסת את כל מה שבנינו, אבל... זה כואב. זה כואב לחשוב על מי שהייתי לפני שש שנים, כשעדיין הייתי לחלוטין לא מודעת לכמה הכל דפוק, כשעדיין חשבתי שאני בסדר והכל נהדר ואתה הצלת אותי ולימדת אותי הכל וקידמת אותי כלכך הרבה בצורה שאני בחיים לא הייתי מגיעה לבד. וכן, זה לא לגמרי התקדמות, אבל זה היה משהו. אף פעם לא הייתי בטוחה בעצמי כמו שהייתי איתך. כמו שאתה לימדת אותי להיות. אף פעם לא היה לי טוב כמו שהיה לי איתך.

(כמעט) אף פעם לא הייתי ילדה כמו שהייתי איתך.

זאת האמת. תמיד הייתי המבוגר האחראי. זה כל מה שאני זוכרת מהחיים שלי. אבל איתך ועם MIG הייתי ילדה. איתו קצת יותר ממך. אבל איתכם הייתי ילדה. ואני פאקינג מתגעגעת לזה. במיוחד עכשיו, כשאני בקושי מצליחה להבין מי אני ולאן אני שייכת ואיך לעזאזל אני אמורה להתמודד עם כל מה שאני מרגישה וחושבת וכל מה שקורה. 

וזה באמת מאוד אני של 2012 להגיד לך את כל זה, נכון? כאילו, זה הרבה יותר מודע ממה שהיה אז, אבל לכתוב את כל זה ככה, בלי פילטרים, בלי לנסות לחשוב על מה אני אומרת או איך זה נשמע, פשוט להודות שאני לא מסוגלת ולסמוך עלייך שתרים את החתיכות... אן של 2012. בול. הילדה הקטנה שבפעם הראשונה בחיים שלה מישהו ראה אותה ונתן לה להיות ילדה.

History is a set of repeating circles, נאמר פעם בספר שאני מאוד אוהבת (How to Steal a Dragon's Sword, אם לדייק). אולי גם היסטוריה אישית היא כזאת. מה אתה אומר?

אן.