אז אתמול עזבתי את הדירה שלי (מזה 10 חודשים) ועברתי למלון בזמן שאני מחכה שהדירה החדשה שלי (שכירות בפעם הראשונה אמאלה) תהיה מוכנה. וזה ממש מוזר, כי לא הייתי במלון פרופר מאז פברואר 2020 (הייתי בשני מלונות דירות אבל זה לא אותו דבר), בדיוק לפני שהתחילה הקורונה הארורה הזאת. אבל החלק הבאמת מדהים הוא שהכל פחות או יותר אותו הדבר.

כאילו, יש קצת שינויים (אחרת זה לא היה מדהים, זה היה מתסכל, מסוכן ומעצבן). במסעדה של המלון מושיבים אנשים במרחק אחד מהשני, וכל הצוות עם מסכות כל הזמן, ומדיניות הניקיון השתנתה, אבל עדיין... המלון עדיין ממשיך כמעט כרגיל. וזה די מדהים, היכולת שלנו להתאים את עצמנו ולהמשיך כרגיל למרות שדברים נוראיים קורים.

וזה לא משהו חדש הרי. המין האנושי שרד לא מעט אסונות והתאים את עצמו ללא מעט מצבים חדשים. (כן, גם נכשלנו במשימה להתאים את עצמנו ללא מעט מצבים אחרים, כמו ההתנהלות שלנו בנוגע לכדור הארץ שכרגע מובילה אותנו למיליארד אסונות והעובדה שאין ספק שבסופו של דבר נחזור לשגרה אחרי הקורונה רק כדי שמגיפה גרועה יותר תתחיל). אבל עדיין, הצלחנו להסתדר ולהמשיך הלאה עם המון שינויים ואסונות ודברים שקרו, ויש בזה משהו מדהים. הרואי, אפילו.

אני חושבת שבני אדם לא תמיד אוהבים לשמוע את זה, אבל זה מראה איזה כוחות יש לנו, כקבוצה וכפרטים. ברור שבאיזשהו מקום קל יותר להגיד "אבל אני רק בנאדם אחד, מה כבר אני יכול לעשות", אבל זה בדיוק מה שמראה שכן, אנחנו יכולים לעשות, וכן, אנחנו יכולים להתמודד, וכן, אנחנו יכולים לשרוד ואפילו לפרוח, אפילו בתנאים קשים ואפילו כשדברים קורים. עצם העובדה שאנחנו עדיין מתקדמים אחרי - לא, בזמן הקורונה אומרת הכל. 

וזה די מדהים, לא? 

המין האנושי מיוחד. רק שלפעמים נראה לי שגם אנחנו לא באמת מבינים כמה. וזה די חבל, כי יכולנו לעשות כל כך הרבה כרגע. אבל עדיין, אנחנו לומדים להמשיך קדימה עם הקורונה, למרות הכל, וזה בפני עצמו מדהים בעיניי.