אם להודות באמת, אני לא כל כך בטוחה איפה להתחיל.

קיבלתי את החוזה לדירה ביום חמישי בערב, ומאז הדבר היחיד שאני רוצה זה לחזור הביתה. ברצינות. זה היה חוזה מגוחך. אם כי אני מניחה שזאת לא הסיבה היחידה שאני רוצה הביתה. האמת היא שאני לא אוהבת להיות נעולה. וחוזה לשנה... די נועל אותי פה. ושנה מרגישה כמו הרבה זמן, במיוחד אחרי כל מה שקרה השנה.

במיוחד כשאני עוד לא לגמרי מבינה לאן אני שייכת וכמה אני בכלל רוצה להישאר פה.

זה קל יותר בתחום שלי, נכון? כי אני יכולה לעבוד מכל מקום כל עוד יש לי חיבור אינטרנט. ראיתי את זה בחודש שהייתי בבית. אז אני לא חייבת להתחייב לשום מקום ולשום דבר. יש בזה משהו נחמד. זה מצחיק, כשאנחנו נפגשנו תכננתי תוכניות לשנים; עכשיו אני תוהה מה אני ארצה לעשות עוד שבוע. עכשיו אני לא רוצה לנעול את עצמי ליותר מחודשיים מראש. (זה גם הקורונה, אבל אם להיות כנה, זה ככה כבר כמה שנים טובות. יש סיבה שלא מצאתי עבודה ״אמיתית״ מאז הצבא.)

וכולם כל כך שמחים בשבילי ורק אני רוצה לוותר על השכירות ולחזור הביתה. הגיוני, אה?

בחדשות קצת יותר אופטימיות, סיימתי את האאוטליין. אני באיחור של שבועיים בערך (נראה לי, קצת איבדתי תחושת זמן), אבל סיימתי סופסוף. ואפילו למדתי משהו.

אתה יודע, מתישהו ב2013, כשלמדנו למתמטיקה (יש מצב שזה היה אפילו אחרי שהתחלנו ללמוד לפסיכומטרי, אבל אני חושבת שזה היה לקראת 806), MIG אמר לי שאני דורשת הוכחות. דיברנו על משהו שעשיתי (שוב, אני חושבת שזה היה קשור ללקום מאוחר לקראת הבגרות כי היא אחה״צ), והוא אמר שהוא היה אומר לי לעשות את זה, אבל אני הייתי מתווכחת ורוצה הוכחות והסברים, אז הוא פשוט אמר לי לעשות את זה כדי שאני אראה בעצמי. זה קצת הצחיק אותי אז, כי הוא לגמרי צדק והדרך שהוא אמר את זה היתה מושלמת. 

היום נזכרתי בזה שוב כי ביליתי יומיים בלשנות את האאוטליין למה שרציתי מלכתחילה, רק כדי להבין היום של׳ צדק ואין לי שמץ של מושג איך לעשות את הרעיון המקורי בצורה מעניינת. שזה די מצחיק בהתחשב בזה שזה נמשך לכל אורך י״ב, וגם שנה אחרי התיכון, נכון? ובכל זאת, אני מבינה עכשיו שאין לי דרך טובה להעביר את זה בכתיבה. גם ככה זה כל כך קשה להעביר את הדברים שלימדת אותי ואת מה שהיית עבורי בכתיבה, אז להעביר את החודשיים ההם של החופש הגדול (שברובו בתכלס רק כתבתי לך ועבדתי על העבודה לי״ב) ואז עוד את י״ב בצורה נורמלית? אין מה להוסיף לעצמי עוד עבודה. גם ככה אין לי זמן.

(אוף קראתי מלא מכתבים ישנים כדי להכניס את עצמי קצת לראש שהייתי בו אז ויש שם כל כך הרבה דברים שנראים כל כך הגיוניים פתאום. אבל גם עצוב לי. אני מתגעגעת עדיין.)

יודע מה יהיה מוזר? להיות בחופש שבוע.

יודע מה יהיה עוד יותר מוזר? להיות בחופש עוד שבוע אחרי זה.

ובכל זאת, אני קצת מצפה לזה. התקופה האחרונה היתה כל כך לחוצה, והאמת היא שאני לא כל כך רוצה לחשוב על מה שיקרה בשישי הבא, ו... לא יודעת, יהיה נחמד קצת לקחת הפסקה מהכל. לחזור הביתה לחגים, להירגע וכל זה. זה יהיה נחמד. אולי אני אצליח להתקדם עוד עם הסיפור. לפחות אני בוודאות אהיה עם ההורים שלי, ולזה אני ממש מצפה.

עדיין לא סיימתי את הreviews ויש לי 6 ימים לסיים, אבל מצד שני מחר ובשני אני כנראה אהיה די פנויה ובשלישי יש לי רק לעבור מהמלון לדירה (אמן שהיא תהיה מוכנה מוקדם ואני אוכל לטוס באותו היום) אז אני עדיין יכולה להצליח, עכשיו כשסופסוף סיימתי את האאוטליין. אוף, איך אני תמיד מכניסה את עצמי לפינות האלה?

התחלתי כמה סדרות ממש חמודות בApple TV+. יחסית למשהו שלא היה קיים לפני שנתיים, הם בהחלט עושים עם זה עבודה לא רעה בכלל. והאמת שאני חושבת שהיית נהנה ממה שאני רואה עכשיו, למרות שזאת ״סדרה לילדים״ (מה שכן, לצערי נראה לי שהיא לא זמינה בארץ. לא שזה משנה כי למיטב זכרוני אתה מאנשי האנדרואיד).

אז בקיצור, התחלתי את טד לאסו (וואי הוא אמר שאני אוהב את זה וחשבתי שהוא טועה כי מה לי ולכדורגל אבל הסדרה הזאת נהדרת) ועכשיו לחכות שבוע לפרק חדש זה די סיוטי, אבל... האמת שאני די אוהבת את זה. כל כך התרגלנו לזה שהכל זמין מיד וכל הזמן, זה נחמד לשנות קצב קצת. וונט אמר את זה בזמנו, שזה עוזר לו להתמודד עם דברים כי זה נותן לו משהו לצפות לו (וסיבה להישאר בחיים), ולא כל כך הבנתי את זה אז, אני חושבת, אבל עכשיו כשבינג׳ זה הסטנדרט, אני מבינה למה הוא התכוון. זה סיוט, כן, במיוחד כשאני מסיימת את העונה הקודמת ביומיים או כשאני יושבת לראות שבע עונות של משהו בשבוע וחצי (אומייגאד ראיתי אינויאשה, זה כלכך הרבה יותר מדהים משהבנתי כשהייתי ילדה), אבל... יש בזה משהו ממש נחמד. משהו לצפות לו. משהו שנמשך לאורך זמן.

אני חושבת שאני מעריכה את זה יותר עכשיו כשאני צריכה להיפרד מלוציפר, אגב (אמרתי את זה, אני לא מאמינה שאמרתי את זה). חשבתי על זה הרבה בשבועות האחרונים. זה שזה יוצא ונגמר באותו היום... זה כואב. זה הופך את השמחה להרבה פחות שמחה, לפחות אצלי. הלוואי שזה היה יוצא פעם בשבוע במקום.

אניוואיי, זה לא מה שאני רואה עכשיו וזה גם לא מה שרציתי לכתוב לך עליו - התחלתי סדרה ממש חמודה בשם Stillwater. זה על פנדה שמלמד את הילדים שגרים בבית לבד ליד (פליטה פרוידיאנית אה?) כל מיני דברים, ויש בזה המון משפחתיות וחברות וכל זה, אבל גם לא מעט פילוסופיה ולקחי חיים שנראה לי שהיית מאוד מסכים איתם. כמו הדרך להתמודד עם פחדים, וכמה חשוב זה להקשיב לרגשות שלך ולהרגיש אותם, ואיך לראות את הדברים הטובים שבחיים, ו... כל הדברים האלה שדיברנו עליהם פעם מזמן. וזה מיועד לילדים, כמובן, אז הכל מועבר בשפה מאוד פשוטה ובצורה מאוד נגישה לילדים, אבל זה גם מאוד חכם ויש בזה משהו פילוסופי. וכאמור, נראה לי שהיית מסכים עם הרבה ממה שנאמר בה.

תחילת שנה, אה? איזה מטורף?

אני לא מצליחה להאמין שעברו 10 שנים מכיתה י׳. פאקינג 10 שנים. והנה אתה שוב מתארגן ללמד כיתות חדשות והכל נשאר אותו הדבר ואני... במדינה אחרת אחרי שביליתי כמה שנים טובות בלנסות להתרחק ממך (דיברתי עם אמא לפני כמה ימים על כמה שניסיתי לברוח מלהיות ישראלית והיא שאלה אם אני יודעת למה וזה היה כזה ״כן, די ברור לי למה״). ובכל זאת אני עדיין חושבת עלייך (היה לי רגע הזוי בשלישי שחשבתי שראיתי אותך נוהג ולקח לי דקה להירגע כי אין שום סיכוי שאתה תנהג בלונדון יום לפני תחילת הלימודים). יש דברים שלא משתנים, אני מניחה.

אוף, רק שהכל יילך עם הספר הזה.

אניוואי, שתהיה שנה טובה. גם השנה הרגילה וגם שנת הלימודים. שמור על עצמך, יצור מעצבן שכמוך.

אן.