אני מותשת.

יחסית ליום שהתחיל לא פרודוקטיבי בעליל (לא רק לא פרודוקטיבי, ממש מזיק), אני די מופתעת מזה שהצלחתי לסיים את מה שרציתי לסיים היום. טוב, אולי ״מה שרציתי לסיים״ זה לא בדיוק הדרך הנכונה להגיד את זה, יותר בכיוון של ״מה שאמרתי שאני אסיים גם אם אני אצטרך להישאר ערה כל הלילה״, אבל בסדר, סיימתי אחה״צ אז הכל בסדר. חשבתי שאני אתקדם הרבה יותר, אבל היה חם ואני מרגישה כאילו לא ישנתי אז אני מניחה שזה שסיימתי את זה זה גם משהו.

מחר בטח יהיה עמוס, אני צריכה לעשות בדיקה לפני הטיסה (הלוואי שהיא תהיה בשלישי) ואני מקווה שהם יענו סופסוף על השאלות בנוגע לחוזה ואפשר יהיה כבר לסגור את הסיפור הזה (שאני עדיין לא סגורה עליו אבל מילא). ואז אם אני אצליח לסיים את מה שאני רוצה אז בכלל הכל יהיה בסדר ואני עדיין אהיה אשיג את הדדליין. שזה גם משהו, לפחות בדבר אחד אני מצליחה להשיג את הדדליין.

אוף בא לי הביתה.

עשיתי היום משהו ממש ממש לא טוב לעצמי, כנראה בזכות המחסור בשינה והסיפור שאני כותבת וכל זה. ידעתי שזה יקרה, האמת. אני גם יודעת שזה כנראה ימשיך לקרות. אמרתי לעצמי שיש לי מספיק מה לעשות ואני לא אעשה את זה, ובסוף בזבזתי שעתיים על השטות הזאת.

אבל האמת היא שקשה לי להיות רחוקה. קשה לי לא לדעת.

יש לי בעיות הרבה יותר גדולות מזאת, האמת. אבל היי, לדחות את ההתמודדות תמיד עובד. בטווח הקצר, that is. על הטווח הארוך נשבור את הראש אחר כך.

ובטווח הקצר יש לי ספר לכתוב, טונה עבודה לעשות, ועוד חמישה ימים לפרידה מאחת הסדרות ששינו לי את החיים. הראשון מפחיד (כנראה כי הוא עוד רחוק מלהיות מציאות), השני לא ממש, והשלישי מבעית ברמה שאין לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם החיים אחרי שישי.

מה גם שזה נופל על ה10 בספטמבר וזה מה זה מתחיל להרגיש אישי.

אז יאללה, מי בא להרוג את נטפליקס?

מה שכן, חפרתי היום קצת בהיסטוריה של ישרא, וזה היה ממש נחמד.

זה חלק מהמחקר. ככה זה כשכותבים משהו שמתרחש בעבר. ומי בכלל זוכר מה היה לפני עשור? אבל זה היה ממש נחמד להיזכר בכל ההיסטוריה של ישרא וכל זה.

וגם בהיסטוריה שלי, כמובן. זה קטע, אם היו אומרים לי לפני עשור שאני אהיה פה כרגע, הייתי חושבת שמי שאומר את זה מטורף. בשלב הזה כבר הייתי אמורה להיות בחזרה בארץ (או בשנה אחרונה של דוקטורט בחו״ל ואז בדרך לארץ). ממש לא התכוונתי להתחיל עכשיו רק. היו לי כאלה תוכניות בתיכון. תוכניות לחוד ומציאות לחוד.

האמת שאני אפילו כבר לא יודעת מה אני כותבת. באמת שאני מותשת. כל המחקר הזה... מעלה הרבה מאוד זכרונות שהתאמצתי לשכוח במשך הרבה מאוד זמן. הוא אמר שזה יהיה קשה יותר ככל שאני אמשיך וזה היה ברור שהוא צודק, אבל עדיין, זה פאקינג מתיש.

מה גם שאני לא אוכלת כמו שצריך בערך מאז שעברתי למלון (קורע, יש לי קופסאות עם שניצלים ודגים במקרר ובמקום זה אני טוחנת חטיפים שאגרתי כי מי יודע מתי אני אצליח למצוע עוד דברים של אוסם ועלית פה, רק שעכשיו הם מתקרבים לסוף התוקף שלהם). בכללי אני לא עושה עבודה טובה במיוחד בלדאוג לעצמי. הפאניקה והדיכאון חזקים יותר, אה? (דיכאון זה עניין ממכר, הוא אמר לי פעם. צודק)

טוב נו. לפחות סיימתי את האאוטליין ועשיתי היום את מה שרציתי. זה גם משהו.