אז שוב קראתי את אנדר.

׳המשחק׳, אנדר זה תמיד ׳המשחק׳, הצל זה פשוט ׳הצל׳ (ואותו עוד אין לי בדיגיטלי כי קיוויתי שיהיו מבצעים אבל עם אופוס זה קשה ונראה לי שאני אוותר ואקנה אותו במחיר מלא ודי מגוחך. יש להם מחירים טובים בחנות הדיגיטלית שלהם, אבל הם לא שולחים לקינדל, וזה לגמרי דיל ברייקר בשבילי. אוף מתי כבר כל ההוצאות בארץ ישלחו לקינדל? מתי כבר אמזון יתמכו בעברית כמו שצריך?).

אניוואי.

אז שוב קראתי את אנדר. לא התכוונתי לקרוא אותו שוב עכשיו, כי אני גם ככה באיחור מטורף עם הדראפט הראשון וזה לא נראה מעודד כרגע, אבל הייתי צריכה איזה רעיון בשביל הספר ואז היתה לי הברקה להכניס את אנדר (עוד משהו שמגיע מהמציאות, למרות שזה היה כבר בי״ב. לא זכרתי שקראת אותו בתחילת השנה; איכשהו חשבתי שזה היה במאי, כשדיברנו על הצל, אבל המכתב שמצאתי הבוקר אומר אחרת). אז חיפשתי משהו בערך באמצע הספר שלשום, ומשם היה קשה למנוע מעצמי לקרוא מההתחלה, כי אני באמת אוהבת את הספר הזה. (זה היה קל יותר עם רע״ד, כי גם ככה לא זכרתי כמעט שום דבר שקרה בארבעת הספרים שלפני, אבל אנדר הוא הראשון, אז הפטנט לא כל כך עבד. אני עדיין רוצה לקרוא את כולם כמו שצריך לפני דראפט שני כדי שזה יהיה אמין יותר, אבל כרגע...)

ואני יודעת שתמיד הזדהיתי עם אנדר, אבל אתמול it really hit me: אנחנו אותו הדבר מבחינות מסוימות.

לא רק ברמת ה״מבריקים ולא שייכים״ ולא רק ברמת ה״כל כך רגישים ולא רוצים לפגוע באנשים״, אלא גם ברמת ה״יודעים עכשיו שאף אחד אף פעם לא יבוא להציל אותם״.

אתה מבין, לא הבנתי את זה אז. חשבתי שהבנתי את זה, אבל לא הבנתי את זה. חשבתי שכבר הייתי צינית לגמרי וידעתי איך העולם עובד (הייתי צינית במובנים מסוימים, ואין ספק שידעתי איך העולם עובד, זה לא השתנה), חשבתי שכבר איבדתי לגמרי את האמון בבני אדם ושאני יודעת שאני יכולה לסמוך רק על עצמי (חה). לא הבנתי שבמציאות הייתי (ואני עדיין) ילדה שממש, אבל ממש רוצה שמישהו יציל אותה. חשבתי שאני כבר אחרי הקרב עם בונזו.

ואז אתה הגעת והצלת אותי.

אם היית קורא את זה - או שהייתי אומרת לך את זה - היית נד בראש שלך ואומר לי שאתה לא הצלת אותי, אתה רק איששת את נקודת המבט שלי ונתת לי כלים להציל את עצמי. כמה פעמים אמרת לי את זה? אבל זה לא נכון. זאת אומרת, זה נכון שאת השינויים המחשבתיים וזה אני עשיתי, ואת כל זה כנראה לא הייתי יכולה לעשות בלעדייך, אבל לא לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהצלת אותי. לא הפעם.

זה קצת כמו שאמרתי לו אתמול, בעצם. אמרתי לו שאני מתגעגעת אלייך, והוא שאל אם אני חושבת שאני מתגעגעת אלייך או לתחושה שראו אותי, וחשבתי לרגע והבנתי שאני מתגעגעת אלייך. למר ג׳ שראה אותי, וידע מיד מה אני חושבת, גם בלי שאמרתי משהו, וניהל איתי שיחות של שעות בחמש דקות כי שנינו הבנו למה אנחנו מתכוונים ולאן אנחנו הולכים עם המשפטים שלנו אז אפילו לא היינו צריכים להגיד חלק מהם. למר ג׳ שתמיד היה לו חיוך בשבילי, ששם לב אליי גם כשחשבתי שהוא מנסה להתעלם ממני (שעה עכשיו חיפשתי את המכתב שכתבתי לך את זה ובסוף מסתבר שבכלל לא פרסמתי אותו), שדיבר איתי כאילו אנחנו שווים ולא כאילו אנחנו מורה ותלמידה בבית ספר. למר ג׳ שזיהה מתי אני צריכה אותו, ואיך, ומה אני צריכה שהוא יגיד, וידע בדיוק איך לדבר איתי - בכנות, בלי לנסות לעדן את המציאות, אבל עדיין תוך הקשבה והתייחסות למה שאני אומרת. (קטע חלקית קשור, כשפיתחתי את הספר, באיזשהו שלב - אני לא זוכרת איפה זה היה ואני לא מוצאת את זה עכשיו - כתבתי משהו על זה שזה שונה עבור הדמות ״שלי״, כי בפעם הראשונה היא מרגישה שמישהו באמת מתייחס לחששות שלה, ולא סתם נותן לה את התשובות הרגילות של ״את בסדר, די כבר״, ואני זוכרת שכתבתי בסוגריים, ״ברור, כי הוא באמת מקשיב לה״. זה תיאור די מדויק, לא?)

וזאת היתה הדרך שבה הצלת אותי. לא הפילוסופיה, והפסיכולוגיה, והעקרונות, ומעין, וכל הדברים האלה שדיברנו עליהם כל הזמן. זה מה שחשבתי אז. וברור שבלי כל הדברים האלה לא הייתי מי שאני היום, ואני לא חושבת שבלעדייך הייתי מגיעה אליהם או אל התובנות שהיו לי אז (והיום), לפחות לא בשנים האלה (אולי עוד איזה עשור ככה). לך תדע אם בכלל הייתי שורדת את הצבא, או עובדת בצומת, או אפילו גרה ועובדת פה כרגע. רוב זה קרה בזכותך - ובגללך. ואולי במובנים מסוימים גם זה חלק מלהציל אותי (והחלק שהיינו מתווכחים עליו אז). אבל לא על זה אני מדברת.

אני הייתי בלתי נראית. כשאני כותבת את זה פה זה אפילו עוד יותר ברור, כי כל כך הרבה מהפוסטים שלי לפני שנכנסת לחיים שלי הם סביב ״הם לא מקשיבים לי״ ״הם מתעלמים ממני״ ״אני לא שייכת״ ״אני מדמיינת שאני במקום אחר כי זה המקום היחיד שבו אני מרגישה בטוחה״. הייתי בלתי נראית. הייתי מה שכולם היו צריכים שאני אהיה, ומלבד זה, לא היתה אן. לא קיימת. רק רובוט שמחכה להוראות. ככה זה הרגיש לפחות. והייתי בטוחה שככה זה, ואין שום דבר לעשות עם זה.

Enter... you.

ראית אותי. וזכרת אותי. שני דברים שחשבתי שהם לחלוטין בלתי אפשריים. זכרת שיחה שניהלנו ארבעה חודשים-חצי שנה לפני כשבמקרה הגעתי מוקדם לביה״ס ונתקלנו אחד בשניה למטה. ואחרי כל כך הרבה זמן, כשכבר הייתי בטוחה ששכחת שגם אני גיקית (אבל אני ממש לא שכחתי), הראית לי שגם אתה עדיין זוכר. ולא רק שאתה עדיין זוכר, אתה עדיין רואה אותי ואכפת לך ממני. מספיק בשביל להגיד לי שאני מוזמנת לדבר איתך ושחיכית לשמוע ממני. מספיק בשביל פחות או יותר להחזיק אותי כל פעם שהתפרקתי, גם אם היית עסוק, או שלא היה לך זמן, או שידעת שאין לך באמת איך לעזור (כמו ביום שבאתי אחרי הלוויה). נתת לי אמון בעצמי, כן, אבל לא פחות מזה, נתת לי את היכולת להאמין בזה שאני לא לבד ובלתי נראית.

ואז הלכת וריסקת לי את החיים.

וכמו אנדר, בהתחלה חשבתי שתגיע להציל אותי. דברים סוג של הסתדרו בינינו, זוכר? בי״ב, ככל שהשנה התקדמה. וכשדיברנו, הכל היה כרגיל. הם אפילו ביקשו ממך עזרה כל פעם שהתחלתי להגזים. והיית שם כשהיו לי בעיות, למרות שלא היית צריך להיות שם, למרות שבהתחלה אמרת שלא תהיה שם (כל השנתיים האלה זה mixed signals in a nutshell). אפילו כשבאתי לדבר איתך אחרי הגיוס, היית שם להרגיע אותי ולהגן עליי מעצמי. אז הנה, אתה שם, ואתה מסתכל, ואתה תציל אותי לפני שיקרה משהו, נכון?

לא נכון.

הייתי צריכה אותך, אז כשבאתי בראשון לינואר. הייתי נואשת. זה כבר היה השלב שפחדתי להגיע לביה״ס, כי לא ידעתי את מי אני אפגוש, את מר ג׳ שעומד ומדבר איתי כל ההפסקה והכל כרגיל, או אותו שיכעס עליי או יהיה בשקט או יגיד לי ללכת. הוא אמר באיזשהו שלב שבעצם זה אותו דבר שאבא שלי עשה. תכלס מדויק. אבל הפואנטה היא, בשלב הזה כבר פחדתי. אפילו הייתי שותה קצת לפני שבאתי, כדי לנסות להירגע. מדהים, הייתי בת 19 וכבר למדתי שאלכוהול הוא דרך התמודדות לגיטימית. אז הייתי מבועתת, ובכל זאת באתי. בכל זאת הכרחתי את עצמי, כי ממש, ממש הייתי צריכה אותך. לא את הקול שלך שבראש שלי, ולא את המכתבים, כי זה כבר לא הספיק, אלא אותך. כי ידעתי שאתה תציל אותי, אפילו כשדברים נראים כל כך גרועים.

זה סוג של היה רגע ״בונזו״ שלי. אפילו שברגע ההוא אנדר פגע בבונזו (מתוך הגנה עצמית), ואתה זה שפגעת בי, לא להפך. אבל זה היה הרגע שהוא הבין שאף אחד לא יבוא להציל אותו. ולמרות שלא הבנתי את זה עד עכשיו, זה גם היה הרגע שאני הבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי. אפילו לא אתה.

ואתה יודע מה? לאבד את האמון בזה שמישהו מסוגל לראות אותי ושלמישהו יכול להיות אכפת ממני זה הרבה יותר גרוע ממה שזה לא יהיה שחשבת שאתה יכול לעשות לי אם נמשיך לדבר.

זה לא הרובד היחיד שדברים השתנו בו.

קראתי את הספר הזה כבר כמה פעמים בתקופות מאוד שונות בחיים שלי, ככה שידעתי שדברים משתנים, אבל בשנים האחרונות למדתי כל כך הרבה על עצמי, שבכל זאת טיפה הופתעתי מהעומק של ההזדהות שלי עם אנדר.

השנאה העצמית, נגיד. לא הבנתי עד כמה אני שונאת את עצמי אז. זה משהו שקרה בשנים האחרונות. לפעמים אני חושבת שלמדתי לשלוט ביצר המפלצתי הזה יותר טוב בשנים האחרונות (בטח שיותר טוב מאשר פה, כשחשבתי שאני הופכת למפלצת שמוכנה להרוס את כולם), אבל האמת שזה לא נכון. פשוט הפסיק להיות לי אכפת ממה שאני עושה לאנשים שלא אכפת לי מהם. ואם אני פוגעת או אפילו חושבת שאני פוגעת במישהו שאכפת לי ממנו... וול, הנה עוד סיבה לשנוא את עצמי, לא שהיו חסרות לי כאלה. ראה ערך שבוע שעבר. נראה לי שעכשיו אני בעיקר יותר מפוכחת, יותר מודעת, יותר מבינה. ועכשיו כשאני מבינה יותר, קל לי יותר להרגיש את הכאב שלו. את השנאה שלו. את הכעס שלו. תמיד הזדהיתי עם אנדר, אבל איכשהו עכשיו נראה לי שזה פוגע עמוק יותר.

אולי כי עכשיו אני יודעת שבעצם, עמוק בפנים, שנינו ילדים שפשוט מפחדים. הוא בן 6, או 8, או 11 (תלוי באיזה שלב של הספר אתה). אני בת 25. אבל שנינו ילדים קטנים, רגישים וחכמים, שפשוט מפחדים. אני מניחה שיש דברים שלא משתנים.

אן.