קלטתי משהו היום.

לא יודעת, זה בטח קשור לחלומות של הלילות האחרונים ולכמה עייפה אני מרגישה היום (אני אכין לי קפה עוד רגע) וכל זה, אבל קלטתי את זה היום, וזה די מדהים בעיניי שלא הבנתי את זה עד עכשיו, למרות שעברו שבע וחצי שנים מאז. אבל כנראה שלא באמת חשבתי על זה יותר מדי, כי כן אמרתי את זה מלא פה, פשוט לא אמרתי את זה אף פעם לך האמיתי, אז זה כאילו הרגיש כמו משהו שאני כן יכולה להגיד או שאמרתי.

אבל רגע, אני אתחיל מההתחלה.

חשבתי על טקס הסיום שלנו. לא יודעת למה. זה מהדברים האלה שאני חוזרת אליהם מדי פעם. במיוחד עכשיו כשאני כותבת וכל זה (אגב, זה מתקדם על הפנים, אבל זה שזה מתקדם זה כבר משהו, אני מניחה). וכמובן שכשאני חושבת על היום הזה יש הרבה דברים שעולים (כמו זה שהיו חלקים גדולים ממנו שהיו בזבוז זמן מוחלט), אבל משום מה היום הראש שלי קפץ ל״אני שונאת אותך״. ואני לא יודעת למה, אבל פתאום קלטתי שאולי גם אמרתי את זה כי בעצם זה הדבר הכי קרוב ל״אני אוהבת אותך״ שהיה מותר לי להגיד לך.

כאילו, זאת לא הפעם הראשונה שאני אומרת ״אני שונאת אותך״ בצחוק כזה, לאנשים שאני אוהבת והם יודעים שאני אוהבת. זה מין קטע כזה שלי. קורה כשאנשים מנצחים אותי בויכוחים עם טיעונים שלי, או מפנים את מה שאני אומרת אליי, או סתם צודקים כמעט כל הזמן (כמוך). זה קצת כמו "fuck off״ פה, אתה יודע? (ברצינות, תראה טד לאסו, אתה תאהב את זה.) אבל הרבה פעמים אני גם ממשיכה ב״סתם, נו, אני אוהבת אותך״, ואיתך... טוב, שנינו ידענו שזה מה שאני מרגישה, ושנינו ידענו גם שאני לא יכולה להגיד את זה.

הקטע הוא שאפילו לא הבנתי את זה עד עכשיו. השיחות שלי איתך באותו הערב הן מהזכרונות הכי שמחים שלי מי״ב. והחיבוקים ההם... החזיקו אותי. אין לך מושג כמה. אבל אף פעם לא חשבתי על זה יותר מדי, כי כאמור, אני רגילה ל״אני שונאת אותך״ בכאילו הזה, ופה כל הזמן כתבתי לך שאני אוהבת אותך, אז זה לא נראה שונה ממקרים אחרים, אתה יודע? אבל לא אמרתי לך את זה במציאות. אף פעם. לא כי לא רציתי, אלא כי ידעתי שאני לא יכולה. אתה כנראה היית מבין ש״אני אוהבת אותך״ זה לא ״אני מאוהבת בך״ (גם דיברנו על זה שלמרות מה שכולם חושבים אני לא מאוהבת בך פעם-פעמיים), אבל כל מי שסביבך לא הבין את זה, בשום שלב. אז אם הייתי אומרת את זה ומישהו בביה״ס היה שומע, הייתי מסתבכת. והייתי הופכת דברים ליותר מורכבים בשבילך. וידעתי את זה. תמיד הייתי כל כך מוטרדת מהרעיון שאני יכולה לפגוע בך. העדפתי - ואני עדיין הייתי מעדיפה - לפגוע בעצמי מאשר בך. (ולא רק שהעדפתי את זה, אלא גם עשיתי את זה, אבל זה כבר סיפור אחר.)

אז ידעתי שאני לא יכולה להגיד לך את זה, אבל ידעתי שזה מה שאני מרגישה. זה היה ברור לי. והחיוך שלך כשאמרתי לך שאני שונאת אותך וזה שחיבקת אותי בחזרה אומרים שידעת שאני צוחקת, ואת זה גם הבנתי אז, אבל נראה לי שהם גם אומרים שהבנת מה אני באמת מרגישה. ששמעת את ה״אני אוהבת אותך״ בסבטקסט. זה שאני לא הייתי מודעת עליו עד הרגע. 

לא יודעת, אולי זה רק wishful thinking. או שאני כל כך רגילה שאתה יודע מה אני חושבת ומרגישה גם כשאני לא יודעת, שאני מצפה שתבין משהו שלקח לי עכשיו שבע וחצי שנים לקלוט. אבל איכשהו לא נראה לי. נראה לי שהבנת מה באמת ניסיתי להגיד. 

אני בכל זאת אנסה לכתוב קצת. אני צריכה להגיע ל41 אלף היום. אני די בטוחה שהפעם האחרונה שכתבתי 3000 מילה ביום היתה כשכתבתי את מלאכים, אבל היי, אם עשיתי את זה פעם אחת, אז זה אפשרי, נכון?

אני רק מקווה שלא תשנא אותי כשזה יצא. ושתבין. זה מה שבאמת רציתי.

אוהבת,

אן.