ֿ

התעוררתי עם זה בראש היום.

אני כל כך מתגעגעת. יותר משאני יכולה להסביר בכלל. במיוחד עכשיו שאני באמת מרגישה כאילו אני יורדת מהפסים. במיוחד עכשיו ששום דבר במציאות לא מרגיש הגיוני או אמיתי.

זוכר שהקפצת אותי לרכבת אחרי השיעור? זוכר שאספת אותי מבי״ס לפני אחד השיעורים שלנו, כי הוא היה בול אחרי ולא ידעתי אם אני אספיק? זוכר שעברנו על קורסים בפסיכולוגיה, כשחשבתי להתחיל ללמוד באו״פ? (עדיין יש לי את הקטלוג של אותה שנה שסימנו עליו דברים) זוכר אלוהים-יודע-כמה-זמן של שיחות טלפון כי אני בלחץ/מפחדת/כואב לי/האח המעצבן שלך שוב שבר לי את הלב? זוכר שהלכנו למעלית אחרי השיעור האחרון שלנו, ואמרת שזאת לא פרידה, רק שעכשיו אתה יכול להיות יותר אח גדול ממורה בשבילי?

אני כל כך מתגעגעת אלייך. ואני פחדנית, אז אני לא מעיזה לשלוח כלום כרגע, ואני בטח גם לא אכתוב כלום כשאני חוזרת עוד שבועיים לארץ, כי אני פחדנית (זוכר שאמרת לי להפסיק לרדת על עצמי?), אבל אני כל כך מתגעגעת. הייתי נותנת הכל בשביל שנוכל לדבר. בשביל שדברים יהיו כמו שהם שהיו שוב.

אני מתגעגעת אלייך. הלוואי שהיית פה. הלוואי שהיית האח הגדול שלי שוב 💔