זאת הפעם הראשונה מאז שנסעתי שאני לא לגמרי שמחה לחזור לפה.

לא באמת הרגשתי את זה עד שיצאתי מהמטוס. לא באמת הבנתי את זה עד התור לבדיקות קורונה. אבל זה נכון. אני כבר שעתיים ומשהו מנסה לא לבכות מול ההורים. הם חושבים שאני רק עייפה (אל תבין לא נכון, אני מותשת), אבל האמת שאני פשוט עצובה.

ואני חושבת שאני יודעת למה. אני מספרת לעצמי שיש משהו בזה שאתמול הייתי במשרד ועכשיו אני בארץ אחרת שמרגיש ממש ביזארי. וזה נכון, יש בזה משהו ממש הזוי (למרות שאתמול בגלל השביתות חצי מהרכבות לא עבדו והיה מפוצץ על אלה שכן ובאוטובוסים, וד׳ אמר שאנחנו לא חייבים להגיע אבל א׳ אמר שהוא יגיע ואני החלטתי להגיע כי זה היום האחרון שהיה לי להיות במשרד, אבל בקיצור הפואנטה היא שעם כל הבלגן זה קצת הרגיש כמו להיות פה). כבר עשיתי את ההפך כשהייתי בצומת, אבל זה לא אותו דבר הרי. וזה מוזר. אבל... שנינו יודעים שזאת לא הסיבה העיקרית שאני ככה.

אם היינו מדברים עכשיו במציאות, הייתי עוצרת כדי לנגב את הדמעות שאני כבר מרגישה בעיניים ואז הייתי אומרת שזה בעצם ממש ממש טיפשי. היית נותן לי את המבט הזה של ״על מה את מדברת?״ והייתי מסבירה שאני יודעת מה ההבדל בין היום לפעמיים הקודמות שבאתי לארץ. ההבדל הוא שבחודשיים האחרונים גרתי בדירה שלי ועבדתי יומיים-שלושה בשבוע במשרד. חלק מהימים לא היו הכי מוצלחים שבעולם, אבל... אהבתי את זה. היה לי טוב ללכת למשרד. אהבתי שאנחנו יושבים ביחד ואני יכולה לקום וללכת (או להתגלגל כי יש כיסאות עם גלגלים ואני עצלנית לפעמים) לשולחן של מישהו אחר ולדבר איתו. שאני יכולה להציק לד׳ ולא׳ בלייב, או שאני יכולה ללמד ולהדריך פנים אל פנים. אהבתי שהיינו הולכים ביחד לאכול צהריים, בעיקר בשישי (ואז כולם שותים בצהריים וזה קורע), אבל לפעמים גם בימים אחרים. אהבתי שהלכנו לשתות קפה (או שמישהו הביא לכולם. א׳ הצחיק אותי בשני כי הם אמרו ש״אולי נביא קפה?״ ואנ בדיוק הגעתי והייתי ישר ב״אווו כן קפה קפה קפה קפה״ והוא כזה ״את מזכירה לי את השחפים ב׳מוצאים את נמו׳ עם ה׳שלי שלי שלי׳״ XD) או את הפעם שישבנו בחוץ על שוקו חם תוך כדי פגישה. וכן, לפעמים shared office space זה גיהינום, ולפעמים הרגשתי לא קשורה וכנראה הייתי יכולה להיות הרבה יותר מועילה בבית, אבל בסך הכל... אהבתי את זה.

ואני יודעת מה אתה חושב, זה לא נשמע טיפשי בכלל, ואתה צודק, לא זה מה שטיפשי. מה שטיפשי זה שזה לא משנה שאני לא שם, כי גם ככה משבוע הבא עד סוף השנה (ואולי עד סוף ינואר) אנחנו חוזרים למתכונת של יום בשבוע בחדר פגישות כזה. אז גם אם הייתי חוזרת מחר בבוקר ולא עוד שבוע וקצת, זה לא היה משנה שום דבר, כי זהו, זה נגמר לכרגע. ואני פשוט הולכת לחזור להיות לבד שישה ימים בשבוע. שבתכלס זה מה שהיה בפעמיים הקודמות שבאתי לפה.

אתה בטח היית אומר שזה לא טיפשי, אבל אתה לא פה, וכרגע זה פשוט מרגיש טיפשי. אבל אני מתגעגעת. זאת האמת. וקצת עצוב לי להיות רחוקה.

וזה ששתינו (מלא) בחמישי שעבר ואמרתי מלא דברים על כמה אני אוהבת להיות כאן ואז בהיותי אני כתבתי לד׳ חלק מזה ביום שאחרי כי לא אמרתי לו את זה פנים אל פנים ואני לא מצליחה לדבר בצורה נורמלית אלא אם אני שותה והוא הגיב בצורה כל-כך מדהימה ולא שנא אותי וכשאמרתי לא׳ כששתינו שבוע שעבר הוא חיבק אותי (ממש הייתי צריכה את החיבוקים האלה) ו, טוב, גם לא שנא אותי... זה גורם לי להרגיש קצת יותר שייכת. קצת יותר אני. ואני יודעת - אני מרגישה את זה - שאני על סף להחליק חזרה ל״אומייגאד מישהו ראה אותי אני חייבת לו לנצח״ כמו שהיה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (ולא רק איתך ועם MIG), וזה לא יהיה קל לנווט את זה (עד עכשיו הייתי נוראית כשזה מגיע לא׳. הוא קלט אותי כמעט לגמרי תוך פחות משבוע ומאז אני פחות או יותר overcompensating לכיוון השני וזאת דרך ממש גרועה), אבל אפילו לא אכפת לי. לפחות לא כרגע. אני פשוט... מתגעגעת.

אוף, הלוואי שהיית פה. מה היית אומר לי לעשות? בטח היית אומר לי שזה בסדר שאני מרגישה ככה אבל לנסות ליהנות כי אני בארץ רק עוד שבוע וקצת ואם כבר אז עדיף ליהנות מכל זה. אבל זה רק ניחוש. הלוואי שיכולתי לדבר איתך ושתזכיר לי את כל מה שעושה אותי שמחה בשניה. הלוואי.

אן.