אני לא יודעת למה, אבל היום בסופר, כשראיתי את המגדל של התה הירוק, פתאום קפצה לי תמונה שלך לראש.

האמת שזאת לא בדיוק היתה תמונה, זה היה יותר פלאשבק. ראיתי אותך. ממש. זז, מזיז את הכיסאות, מתיישב. ושמעתי את הקול שלך. ״תה ירוק, תודה״. ראיתי אותך אומר את זה, עם ההבעה שתמיד היתה לך כששאלתי מה אתה רוצה לשתות, עם התנועות שתמיד היו לך. ממש ראיתי את זה.

בדרך כלל אין לי כאלה זכרונות ברורים. במיוחד לפני שאחיך ואתה נכנסתם לחיים שלי. אבל גם אחרי, האמת. יחסית לבנאדם עם דמיון ממש מפותח, הזכרונות שלי נוטים להתמוסס. ו/או לא להיות ויזואליים. רוב הזמן אפילו החלומות שלי מרגישים אמיתיים יותר מהזכרונות שלי. אבל היום זה היה אחרת.

ואז נזכרתי בעוד כמה דברים, קצת פחות חיים אולי אבל עדיין שם. נזכרתי כמה מרוסקת הייתי ביום חמישי ההוא - עדיין וכנראה תמיד היום הי גרוע בחיים שלי - ואיך באת וראית שמשהו לא בסדר, ואיך הזזת את הכיסא כשאמרת ״בואי נדבר״ או משהו כזה, ככה שנוכל לשבת אחד מול השניה ולא אחד ליד השניה כמו תמיד. נזכרתי איך בשיעור האחרון שלנו לפני המבחן הגדול והמפחיד הבאת בגרות שנוכל לעשות כדי שתראה לי איך לעשות מבחן בצורה יעילה, ואיך הכנתי לך תה, וממש ראיתי אותנו עומדים ליד התמי4 ואותך עוצר אותי לקראת הסוף ומבקש קצת מים קרים גם. נזכרתי שישבנו ולמדנו משהו ואמא הביאה לנו תפוחים חתוכים ועוד משהו, כבר לא זוכרת מה, ואכלנו תוך כדי השיעור. ונזכרתי ביום שסיפרת לי על התזה שלך ונתת לי להשתתף בניסוי, במחשב שלך. ובעוד מיליון ואחד רגעים, כמו כשבאת לאסוף אותי מבי״ס, או כשהקפצת אותי לרכבת בדרך לכביש הראשי ולקח לנו זמן למצוא איפה לעצור כי זה היה לפני ששמו שם מעבר חציה, או כשבאתי אלייך לשם שינוי (בשתי הפעמים).

וזה קצת מזכיר לי קטע מHow To Fight A Dragon's Fury, אבל אני אצטט רק חלק ממנו, כי זה קטע ממש ארוך:

וזה לא שאי פעם שכחתי שאני מתגעגעת או משהו, אבל פתאום אני מתגעגעת אפילו יותר. יותר משחשבתי שאני יכולה.

הלוואי שהיית פה והיינו כמו פעם. אני מתגעגעת לאחי הגדול 💔