איזה טעות עשיתי היום.

התחלנו לדבר, ואז אמרתי שאני בורחת מלהמשיך לכתוב את הסיפור כי אני כמעט ביום ההוא. ואז הוא הציע שנדבר על זה, כמו שהוא מנסה לגרום לי לעשות כבר שנתיים, ובמקום לבדוק מה השעה וכמה זמן יש לי, אחרי קצת הסחות דעת (כמו לדבר על איך שהייתי באה לדבר איתך לפני שיעור ספורט בחמישי ופשוט נכנסת לחדר מורים כאילו כלום ולך לא היה אכפת בכלל), עשיתי את זה.

רק שלא היה מספיק זמן לכסות את היום או אפילו לפענח את מה שהרגשתי על המעט שאני זוכרת מהבוקר. ועכשיו אני אמורה לעבוד כשאני עדיין לגמרי בתוך זה. כשבראש שלי אני עדיין ברגע שהלב שלי התרסק לרסיסים ועוד לא היה לי מושג כמה גרוע זה באמת.

ואני אולי לא זוכרת הרבה מהיום הזה, וכבר כתבתי לך על זה, אני חושבת, אבל אלוהים, אני זוכרת איך הרגשתי. וזה עדיין כואב באותה מידה. אולי אפילו יותר, כי עכשיו אני מבינה כמה באמת הייתי צריכה את זה, אותך, ועל איזה מקומות זה ישב, וכמה גרוע היה הנזק שהשארת אחרייך. עכשיו אני מבינה כמה קשה הפגיעה הזאת היתה. משהו מזה כנראה הבנתי באיזו רמה לא מודעת, כי היתה לי תחושה כזאת שהעולם עצר והכל מרוסק, וכאב כזה שהוא כל כך חזק שאני לא מצליחה להוציא אותו אפילו בכתיבה, שאין לי מושג איך להתחיל אפילו להוציא אותו בכתיבה, כאב כזה שהרגשתי רק עוד שלוש פעמים בחיים שלי. אבל איכשהו במקרים האלה זה אפילו לא התקרב למה שהרגשתי אחרי שאמרת שאנחנו צריכים להתרחק.

ועכשיו זה הכל פה שוב.

בפעם הקודמת הצלחתי (איכשהו) לשרוד את זה תודות לאחיך. הוא החזיק אותי. הוא בא וראה שאני לא בסדר ושאל מה קרה ואני ניסיתי להתחמק כי אני אני אז אמרתי לו שהיתה לי שיחה קשה איתך אבל אני אהיה בסדר. והוא התעקש שנדבר. דיברנו כמעט כל השיעור שלנו, ואז הוא גם לא רצה לקחת כסף כי דיברנו. אמרתי לו מה אמרת, והוא אמר שזה מוזר, כי אתה מעריך אותי וכשאתה מדבר עליי אתה אומר דברים טובים, והוא שאל ממה אני מפחדת, ואני זוכרת שאמרתי לו שאני מפחדת לאבד אותך. אני לא חושבת שהוא הבין כמה עמוק באמת היה הקשר שלנו - וכנראה עדיף ככה, כי הוא לא היה מאשר את זה, והוא צודק לגמרי, אבל אז לא הבנתי את זה - אבל הוא הבין כמה כאב לי. הוא ראה איך אני מרגישה. ואיכשהו הוא הצליח להרגיע אותי. אני לא זוכרת גם את רוב השיחה איתו - אני לא זוכרת כמעט את כל היום הזה - אבל אני זוכרת טיפה, ואני זוכרת שהוא הצליח באמת להגיע אליי. שהוא הצליח טיפה להרגיע את התחושה שהלב שלי מרוסק וכואב לי בצורה שאני לא מסוגלת לעמוד בה.

אבל עכשיו הוא לא פה, וגם אם הוא היה פה, אני לא רוצה לגרור אותו לסיפורים שלנו שוב. אני כל כך מתגעגעת אליו, אולי אפילו יותר מאשר אלייך, אבל אני לא רוצה לגרור אותו בחזרה לשם. הוא סבל מספיק מהשטויות שלנו (שלך) בי"א-י"ב. לא שנראה לי שהוא הגדיר את זה "סבל", אבל זאת לא הפואנטה. אני לא רוצה לערב אותו בזה. זאת אחת הסיבות שהוצאתי אותו מהסיפור שאני כותבת. אני לא רוצה.

אבל זה אומר שעכשיו אני לבד, ואני אמורה איכשהו לעבור שבוע כרגיל, אני אמורה עכשיו להיות בעבודה ולהתנהג כאילו הכל סבבה, כשבעצם כרגע אני לא מסוגלת לנשום ואני מרגישה כאילו מישהו תקע לי סכין בלב. איך כתב ליבי? "עכשיו אני יודע איך זה פוגע כשלא נשאר בגוף אוויר".

אתה יודע, הוא (הוא, לא אחיך) שאל אם הרגשתי מנותקת אז, כי אני נשמעת דיסוציאטיבית, ממש כמו PTSD, ובתכלס, כן, זה די מדויק. לא הרגשתי דיסוציאטיבית. לא שאני זוכרת לפחות. למרות שאולי כן, לפי מה שכתבתי פה כשישבתי למטה באותו היום. ישבתי ליד המדרגות, למטה, עם הרגליים מקופלות מולי ככה, מחבקת אותן חזק חזק. כמו שישבתי לפעמים כשחיכיתי לך ליד חדר מורים. אני זוכרת שבכיתי. אני זוכרת את הגשם הפסיכי שהיה באותו יום. ואני זוכרת שישבתי שם ופתחתי את ישרא, נדמה לי שבגרסה הרגילה כי הגרסה הסלולרית היתה על הפנים ועברתי לרגילה עוד לפני שהיה לי סמארטפון (למרות שזה לא היה קל בflip phone החמוד שלי), וכתבתי את הכמה מילים האלה שבקושי נוגעות במה שקרה לי ביום ההוא. אז לא יודעת, אולי באמת הייתי דיסוציאטיבית. אולי באמת ניסיתי בכוח להתנתק, למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי, כי הרגשתי כאילו מישהו לקח את החיים שלי וריסק אותם. הרגשתי את זה. ואני זוכרת שפחדתי מהשיעור הבא, כי זה היה השיעור שלך, ואמא אמרה שאבא לא יוכל לקחת אותי הביתה לפני אז שאני אכנס לכיתה. אני די בטוחה שאמרתי לה שאני אלך הביתה לבד, ואין לי מטריה, ואני אקבל דלקת ריאות. רציתי דלקת ריאות. רציתי למות.

ועכשיו אני כבר שעה לא מסוגלת להפסיק לבכות. והייתי כל כך בסדר לפני. שמעתי בלופים שירי פסטיגל בימים האחרונים, פשוט כי זה קפץ לי לראש בשלישי או רביעי ומשם זה לא הפסיק. וזה עשה אותי שמחה. ועכשיו אני פה לבד וצריכה להתמודד עם זה שוב. ואני לא מסוגלת.

ידעתי שזאת טעות. ידעתי ידעתי ידעתי.

הלוואי שהייתי מתה באותו היום. ככה לפחות לא הייתי צריכה להתמודד עם זה עדיין.

אן.

You once had my heart

You tore my life apart

I'm lost and it is dark

Would you go back to the start?

Please say nothing but the truth

'Cause being honest doesn't mean that you're a fool

Baby, I want you

I even love you

But I can't have you

Guess this is why I'm talking to myself