״למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, אולי לא את הצד ״שלי״ קשה לי לכתוב. מזה יש לי בשפע כרגע. אבל הצד שלו... איך אני אמורה לכתוב מישהו שמנסה לעזור, שמנסה להראות את הטוב, שאומר לי דברים כאלה, כשהכל על הפנים ואני לא יודעת כמה עוד מהסיוט הזה של קורונה-ועדיין-לבד-בחו״ל אני יכולה לשרוד? איך לעזאזל אני אמורה להתמקד בציטוט השני, כשהראשון הוא היחיד שאני מסוגלת להרגיש כרגע?״
(x)
מה שיפה זה שכבר לפני כמעט שבועיים הבנתי למה באמת אני לא מתקדמת לשום מקום, ועדיין המשכתי לספר לעצמי שהסיבה שאני לא מתקדמת היא היום ההוא כל הזמן הזה.
מתאים לי.
ואז אתמול דיברתי על זה שיש יותר מדי שלגמרי דפוק כרגע ואני לא מסוגלת להתרכז בספר כשהכל כואב גם ככה (תודה רבה אומיקרון), ורק עכשיו קלטתי שבעצם זאת הבעיה. כאילו, כן, אני לא בדיוק מצפה לרגע שאני אצטרך להתמודד עם היום הכי גרוע בחיים שלי, אבל זאת לא אני, זאת הדמות (הכחשה היא דרך מצוינת להתמודד בלי להתמודד, לפחות כרגע). הבעיה היא לא לכתוב את הרגע הזה. הבעיה היא להגיע לשם.
כי זה היה השלב שבו ההשפעה שלו היתה הכי עמוקה ודרמטית, נכון? וזה בערך הדבר האחרון שאני מסוגלת לחשוב/להרגיש/להאמין בו כרגע.
אולי הגיע הזמן לעשות משהו קיצוני ולדלג. נחזור לזה כשאני פחות ארצה לירות בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm