דיברתי היום על י״ב.

זוכר איך הייתי בי״ב? בטוחה בעצמי. לוחמת אמיתית. עושה מה שאני רוצה, ומי שלא מסכים יכול ללכת לעזאזל, כי אני יודעת מי אני ומה אני שווה, ומי שמנסה להגיד לי אחרת לא מעניין אותי בשיט. זה לא היה כל הסיפור, ברור, ויש פה מספיק פוסטים מי״ב בשביל לספר את הסיפור המלא, אבל... הלכתי בדרך שלי. ולא נתתי לאף אחד להפחיד אותי. סופסוף הרשיתי לעצמי לענות לאבא כשהוא צעק עליי, ונלחמתי בביה״ס כשהם עשו לי בעיות (עד שהם שלחו אותך להרגיע אותי כי הם הבינו שאחרת זה לא עובד). ידעתי מה אני רוצה, ידעתי לאן אני הולכת, וכל מי שהלך נגדי... וול, נדרס.

אני מתגעגעת לזה.

דיברתי על זה והוא אמר שאני מדברת על זה כאילו זה היה אתמול, והאמת ש... כן, כל התקופה הזאת די חיה בזיכרון שלי. כל מה שקשור אלייך די חי בזיכרון שלי. ועדיין, כל מה שאני מצליחה לחשוב זה שהלוואי שבאמת הייתי זוכרת את הכל, כי למרות שהכל עדיין חי בראש שלי, אני יודעת שיש כל כך הרבה שיחות שלנו ששכחתי, וזה הורג אותי. אני אפילו לא יודעת כמה מזה שכחתי באופן טבעי וכמה מזה פשוט הדחקתי בשנים האחרונות, כי זה בדיוק מה שעשיתי, ולאט לאט פתאום קופצים לי זכרונות פה ושם ואני קולטת שהכל עדיין שם ופשוט ניסיתי לשכנע את עצמי שלא (classic PTSD אה?).

ויש בזה משהו קצת textbook כזה, כי תמיד הייתי הילדה הטובה, תמיד הייתי עסוקה בלהתאים את עצמי לציפיות של כולם, ואז אתה הגעת, וקיבלת אותי כמו שאני. דאגת לי. היה לך אכפת ממני כמו שאני, למרות שאני לא תמיד ילדה טובה ולמרות שאני רחוקה מלהיות מושלמת ולמרות שאני בעיקר ילדה קטנה ומבולבלת וחסרת ביטחון עם כל כך הרבה כאב שקורע אותה כל יום מהחיים שלה. ולך לא היה אכפת. חיבקת אותי (מטפורית) למרות הכל. אולי בגלל הכל. כי ידעת איך אני מרגישה ואיך אני חושבת. ואז התחלתי להיות מי שאני. לא מי שכולם רוצים או צריכים שאני אהיה, אלא אני. אן. הרשיתי לעצמי למרוד וללכת עם מה שאני מאמינה בו ועם מה שאני חושבת ומרגישה. להיות אני.

ואני יכולה לדבר על כל התיאוריות הפסיכולוגיות מאחורי זה, על רוג׳רס והומניזם-אקזיסטנציאליזם (המנחה שלי ב׳אישיות׳ היה ממש טוב, והוא נתן לנו דוגמה מהממת לזה, אבל זה כבר סיפור אחר), אבל שנינו למדנו את אישיות והתפתחותית (אפילו עם אותם ספרים), אז אני לא אטרח. אבל זה כל כך מתאים לתיאוריות, וזה כל כך מדגיש את כל העניין הזה שאתה היית סוג של ההורה האמיתי הראשון שהיה לי... וכן, זה קצת טקסטבוקי כזה. שבתכלס זה די הגיוני, כי אני אנושית, אבל... that's how it is.

רק שבגלל שעדיין הייתי ילדה, ועדיין הייתי צריכה אותך, כשהלכת... זה שבר הכל. ופתאום מהאן שהייתה בטוחה בעצמה ועשתה מה שהיא חשבה והאמינה בו נשארה שוב אן הקטנה והמפוחדת שאפילו עוד יותר כואב לה, כי עכשיו הבנאדם העיקרי שאמר לה שהיא בסדר כמו שהיא ושמותר לה להיות מי שהיא רוצה להיות גם הלך ואמר לה בזה שהיא לא בסדר. שזה בדיוק אותו הדבר שתמיד אמרו לה. בדיוק הסיבה שהיא אף פעם לא האמינה בעצמה, ותמיד היתה מה שכולם צריכים ממנה.

ואמנם חלק מזה נשאר על פני השטח, אבל זה כל מה שזה - על פני השטח. חלק מהעמדת פנים שאני עושה כבר כל כך הרבה שנים שכבר נעשיתי מומחית. בטיפה מזה אולי אני אפילו קצת מאמינה, אבל הרוב... התפוגג. ואני שוב אותה ילדה מפוחדת שבסך הכל רוצה שתחבק אותה ותגיד לה שהיא בסדר והיא מדהימה והיא מסוגלת לעשות כל מה שהיא רוצה, ובעיקר להיות מאושרת. שמגיע לה להיות מאושרת.

אני מתגעגעת אלייך. ואני מתגעגעת למי שהייתי איתך. וכשהקול שלך היה בראש שלי עדיין.

הלוואי שהיית פה.

💔

אן.

נ״ב/עריכה/וואטאבר: הלכתי לקרוא קצת פוסטים מתחילת י״ב, וזה הרבה גרם לי לבכות, כי יש שם כל כך הרבה מכתבים שכואב לי כי אני מתגעגעת אלייך או כי הם מרחיקים אותנו ואני לא יודעת אם אני אי פעם אקבל אותך חזרה. אבל גם היו שם מכתבים של ילדה שבטוחה שזה שהיא מורדת וצועקת על אנשים ואומרת להם מה דעתה בפרצוף זה דבר רע, ופתאום חשבתי לעצמי... זה כל כך מתאים לי.

כן, חלק מזה זה לא בדיוק מה שלימדת אותי. וכן, אולי טיפה הגזמתי בחלק מהאינטרקציות שלי בביה״ס בתקופה ההיא. אבל זה חלק כל כך טבעי מהתבגרות. מרד זה פאקינג המאפיין של גיל ההתבגרות. ובפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שזה בסדר שאני אמרוד. שמותר לי להיות עצמי ומותר לי לכעוס ומותר לי להתפרץ וכל זה בסדר. וזה שחשבתי שזה דבר רע רק מראה כמה עדיין הייתי אותה ילדה אבודה וחסרת ביטחון שמצאת, עמוק עמוק עמוק בפנים. כל כך עמוק ששנינו אפילו לא ידענו.

ובדיוק בגלל זה עוד הייתי צריכה אותך.

נ״ב 2 בעקבות הגילויים: כשאמרתי לו שמרדתי ועשיתי מה שהתחשק לי, הוא שאל אם הפניתי את הכעס עלייך אליהם. מה שראיתי עכשיו הזכיר לי את זה. וזה קצת מוזר, אבל האמת שלא. כן כעסתי עלייך לזמנים קצרים בכל מיני שלבים בי״ב (כמות הפעמים שביקשתי מאחיך שירביץ לך...), אבל מה שהיה לי מול ביה״ס זה לא היה כעס כלפייך שהופנה אליהם. זה כעס כלפיהם. כי הם אלה שכל הזמן הפריעו לנו. הם אלה שכל הזמן תקעו את עצמם באמצע. וכן, היום אני יודעת שמה שקרה לא היה רק הם, אלא בעיקר אתה, כי אתה זה שהחליט לברוח, ואתה זה שעודד אותי ואז דחה אותי (וחוזר חלילה), אבל ראיתי איך התגובות שלך משתנות פתאום אחרי שאתה מדבר עם מישהו בביה״ס. אתה בעצמך אמרת לי שזה נראה לאנשים שם מוזר. ושמעתי איך הם מדברים על תלמידים. הם אמרו לנו כל כך הרבה פעמים שמורים ותלמידים הם נפרדים ולא אמורים להישאר בקשר אחרי הלימודים (בולשיט, ביסודי ובחטיבה כמעט לכל מורה שלי היו תלמידים שנשארו איתה/איתו בקשר אחרי הלימודים). אז כן, אני יודעת שזה גם הגיע מהם. ואני פאקינג שונאת אותם. עדיין.