הבנתי משהו היום.

אז כן, אני עדיין קצת עם עזריה בראש, בעיקר כי כשחזרתי בשלישי מהמשרד קפץ לי איזה שיר לראש ומאז זה רוב מה שאני שומעת, וראיתי היום קצת סרטונים ואז קלטתי משהו: הם ניסו לחזור להיות מורה ותלמידה בערך 700 פעם (גם לפני שהסדרה הפכה להיות הרבה יותר מדי דרמטית ומוזרה, פעם כשעוד אהבתי אותה, לפני שהתחלנו לדבר), אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד. כי זה בלתי אפשרי. אי אפשר לחזור אחורה. אי אפשר לחזור להיות מורה ותלמידה רגילים אחרי שהייתם יותר מזה.

ורק כשאמרתי את זה בקול קלטתי שזה נכון גם לגבינו.

אני חושבת שגם אתה ידעת את זה. בחיים לא היה סיכוי שזה יחזיק. ליטרלי לא החזקנו מעמד אפילו עד סוף י״א כ״סתם מורה ותלמידה״, וזה היה כולה שלושה חודשים מאז הפיצוץ השני. שלושה וחצי, אם אתה סופר את הזמן בין ה20.6 לבגרות, אבל אז באמת בקושי התראינו, ובבגרות כבר דיברנו לגמרי כרגיל. וזה כל כך ברור. ברגע שרואים מישהו באור אחר, ברגע שמכירים מישהו לעומק... אי אפשר לחזור ל״כמעט כלום״. זה לא עובד ככה. בטח שלא כשהגבולות כל כך מטושטשים ושום דבר לא ברור.

לא יכולנו לחזור להיות סתם מורה ותלמידה. היית חייב להרחיק את עצמך בצורה יותר קיצונית לפעמים, כי זאת היתה האפשרות היחידה להתרחק באמת. ואפילו זה לא באמת החזיק. אני מניחה שלפחות חלק מזה עשית במודע כי עברתי על איזשהם כללים לא ברורים שלא הייתי מודעת אליהם בכלל (אלוהים, היה הורג אותך ליצור גבולות ברורים במקום לשנות אותם כל יומיים?), אבל אני כבר לא בטוחה שזה היה מיועד רק לי. כי אני לא היחידה שחזרה לזה. גם אתה חזרת לזה. ונראה לי שלפעמים גם אתה היית צריך את התזכורת הזאת שאנחנו לא אמורים להיות ככה.

רק שברגע שהגענו למקום הזה, זה כבר היה מאוחר מדי. בדיוק כמו שכשנכנסנו לעומק בראש שלי זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לסגת.

פאק, זה בדיוק אותו הדבר, ורק עכשיו קלטתי גם את זה.

זה בעצם כל הקשר שלנו, נכון? אנחנו נסחפים > אתה קולט שזה מוגזם > אתה מנסה לחזור אחורה. רק שזה לא עובד ככה. ואם לצטט את אחת הסדרות האהובות עליי:

״The Volcano had erupted, and nothing could now put the Exterminators back into their Eggs. The genie was out of the bottle, the plague was unleashed, and the Archipelago would be turned to sooty ruin in a matter of weeks.״

(זה מ-How To Twist A Dragon's Tale. הם מוגדרים ספרי ילדים, אבל הם ממש חכמים ועמוקים; לפעמים אני חושבת שהיית אוהב אותם.)

אין מה לעשות. אי אפשר לחזור אחורה. זה אף פעם לא עבד לאף אחד. ובטח שלא לעזריה או לנו. וכנראה שזאת הסיבה שאף פעם לא באמת הצלחנו לעמוד בזה כשעוד הייתי בביה״ס.

אנחנו גם לא יכולים לחזור אחורה למה שהיה. לא שאי פעם היית רוצה את זה, אבל גם אם כן... זה לא היה אפשרי. זאת אותה הסיבה שזה לא עבד כשניסיתי לתקן דברים עם ק׳ (שאגב הלכה סופית עכשיו וזה הופך את הכל להרבה יותר גרוע). אי אפשר לחזור אחורה. וכנראה שאני בחיים לא אקבל את הקלוז׳ר שאני צריכה, לא באמת.

זאת מחשבה מדכאת.

אבל אתה יודע, התכוונתי למה שאמרתי לו בשני. אני חושבת שאני אהיה מסוגלת לעבור הלאה סופסוף כשאני אמצא את הקול שלך שוב. זה הדבר שהכי חסר לי כרגע. זה מה שאני צריכה. אני יודעת שאני לא באמת אקבל ממך קלוז׳ר. כנראה. די בטוח. אבל אני צריכה את הקול שלך. אני צריכה את רגע ה״he lives in you״ (מלך האריות תמיד יזכיר לי אותך). ואין לי מושג איך לגרום לזה לקרות.

אני זוכרת קצת יותר, עכשיו כשאני כותבת את זה. חזרתי לקרוא פוסטים פה ודברים שכתבתי, וטיפה נזכרתי בעוד דברים שהדחקתי. נשארו לי עוד 3 סצינות לסוף (סופסוף, מתחיל להימאס לי מלכתוב את הטיוטה הראשונה), ואני עדיין לא באמת מרגישה... קתרזיס. אני חושבת שחלק מזה בטח יגיע מחר (התחלתי לכתוב משהו, ואז קלטתי שאני מקדימה את המאוחר וזה בכלל צריך להיות בקטע הסופי כי זה מושלם לשם, אז... זה כנראה יהיה ״אן כותבת החוצה את הרגשות הנוכחיים שלה״). אבל אני עדיין לא ממש מרגישה קרובה יותר לקול שלך. הפעם היחידה שהרגשתי שאני מסוגלת לשמוע אותו היתה בבוקר אחרי ששתיתי שני שליש בקבוק וויסקי. מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל את הקול שלך בחזרה לתמיד?

הלוואי שידעתי.

שיהיה סופ״ש נהדר, אפילו שקצת בא לי להרביץ לך,

אן.