ראיתי את מלך האריות הרבה.

כשהייתי ילדה, זה היה בעיקר סרט חמוד שממש אהבתי על גור אריות שמתבגר ולומד להתמודד עם דברים (ברצינות, כמות הפעמים שראיתי את הסרט הזה כילדה מגוחכת). ממש לפני שסבא נפטר, מר ג׳ (מרגיש מוזר לקרוא לו ככה) אמר לי לראות אותו שוב, כי הוא יעזור לי. חשבתי שהוא צוחק, אבל כשראיתי אותו במרץ, באזור ערב פסח, הבנתי למה הוא אמר לי את זה (וגם כתבתי על זה). מאז זה פחות או יותר חזר להיות הסרט האהוב עליי, וראיתי אותו שוב לא מעט פעמים בשנים האחרונות. בעיקר בנקודות שממש הייתי צריכה משהו שיגרום לי לחייך.

בצורה מוזרה כלשהי, מסתבר שעד היום לא באמת ראיתי אותו במחשבה על מר ג׳.

זה ממש מוזר, כי זה לא שאף פעם לא חשבתי על זה או קישרתי את שני הדברים. אני לא חושבת שחשבתי על זה עד שהבנתי כמה קשה האובדן הזה היה, אבל מאז... כן, זה עלה כמה פעמים, בעיקר כשנזכרתי באיך שהוא אמר שאם אני צריכה משהו הוא שם (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״), או כשכאב לי והתאבלתי (לא בהכרח עליו/בגללו) ונזכרתי שהוא אמר לי לראות את הסרט. אפילו חשבתי על הסרט לפני כמה שבועות (נראה לי, הזמן קצת מאבד משמעות כשתקועים לבד) כשחשבתי על הספר שאני כותבת (שכמובן קשור אליו).

ועדיין, מסתבר שלא ראיתי את מלך האריות בזמן שחשבתי עליו, כי היום... it hit me. ממש אבל.

איכשהו לא ציפיתי לזה, כי זה אף פעם לא היה ככה. אני לא יודעת למה הפעם זה כן קרה. אולי זה בגלל שגם ככה חשבתי על זה היום, כי כתבתי את הסצינה האחרונה והיא ממש העלתה דברים. אולי זה סתם בגלל שאני במקום הזה כרגע. אני לא יודעת. אבל כשהגיע הרגע הזה (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״)... פשוט התחלתי לבכות. (לא שאני לא בוכה בסרט הזה גם ככה, אני לא מסוגלת לראות את המוות של מופסה בלי לבכות, אבל זה היה משהו אחר לגמרי.)

ואז לראות את כל הקטע עם רפיקי, שמזכיר לו מי הוא ומה העבר שלו, לשמוע את אבא שלו מזכיר לו מי הוא ואת הכאב של סימבה כשהוא מבקש ממנו לא לעזוב אותו... חשבתי שהזדהיתי עם זה אז ב2013 כשכתבתי את הפוסט ההוא. רק היום כשראיתי את זה הבנתי שלא היה לי מושג כמה באמת אני יכולה להתחבר לרגע הזה.

וזה לא שאני לא יודעת למה. הוא אמר שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא שם בשבילי, ואז הוא הלך. וכל כך כאב לי, כל כך האשמתי את עצמי, שניסיתי לשכוח. להעמיד פנים שזה לא משפיע עליי. כשהעולם מפנה לך את גבו, הפנה אתה את גבך לעולם, נכון? אבל אין מה לעשות, אפילו שניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שזה כבר לא בראש שלי, שאני לא זוכרת, זה עדיין היה שם. ועכשיו אני בדיוק במקום הזה.

היתה לי תובנה, בערך בזמן שעברתי לכאן, שבשנים האחרונות ניסיתי להרוג את עצמי (נפשית/מנטלית). ניסיתי לשכוח מי אני, מה הוא לימד אותי, איך הוא השפיע עליי, הכל. ועכשיו אני מתחילה להיזכר, אבל אני מרגישה לא פחות אבודה משהייתי כשהוא נכנס לחיים שלי, אולי אפילו יותר במובנים מסוימים. אין לי מושג מי אני (״השאלה היא מי אתה״ ״פעם ידעתי. עכשיו אני לא בטוח״). ואני אמנם מרגישה שאני לא יודעת כלום, אבל יש משהו אחד שאני (כמעט) בטוחה בו, איפשהו עמוק בפנים: אם אני אצליח למצוא שוב את הקול שלו שהיה בתוכי, אני אדע לאן אני אמורה ללכת. לא יודעת למה אני חושבת ככה או איך אני יודעת את זה. אינטואיציה, אולי. אזור הרגש בין הרגש להיגיון, כמו שאמר לי *מישהו* פעם.

״הוא חי בתוכך״. זה מה שרפיקי אומר לסימבה. זה מה שהוא מבין, לאט ובזהירות, כשהוא מדבר שם עם הדמות של אבא שלו. כשהוא שומע את הקול שלו. הפנמה, ככה קוראים לזה בפסיכולוגיה. אנחנו מפנימים דמויות בחיים שלנו. ככה אנחנו מתמודדים עם אובדן. וגם הדמויות בעולם של מלך האריות, מסתבר. סימבה נזכר מי הוא דרך ההבנה שאבא שלו עדיין שם, בתוכו, וכל מה שהוא אמר לו, כל מה שהוא לימד אותו... הכל עדיין נכון. וזה אמנם כאב להיזכר בזה, אבל זה עדיין שם, זה עדיין חלק ממנו, והגיע הזמן שהוא יפסיק לברוח מזה ויקבל את זה כחלק ממנו.

אני לא מרגישה קרובה יותר לנקודה הזאת. עדיין לא. זאת אחת הסיבות שאני כותבת את הסיפור הזה. ולראות את סימבה במקום הזה שבו אני נמצאת... זה העלה הרבה כאב. יותר משחשבתי שזה יכול להעלות, למרות שידעתי שבמובן הזה המסע שלי די דומה למסע של סימבה. מתאים לי לא להעריך נכון את העוצמה של הרגשות שלי. אבל אולי, אם סימבה נזכר ומצא את הקול של אבא שלו, גם אני יכולה.

הלוואי שהיה פה בבון חכם שייתן לי מכה על הראש עם מקל. יש לי תחושה שאני צריכה את זה.

(כן, אי אפשר לראות אותו פה וזה ממש מבאס, אבל זה שווה את זה)