אני קצת צריכה אותך.

מתסכל לי בעבודה. לא הרבה, אני עדיין אוהבת לעבוד עם ד' וא', אבל אתמול כשדיברתי עם א' (הcatch up השבועי שלנו) הרשיתי לעצמי להודות שקצת משעמם לי כרגע, ומאז... אני כאילו מודעת לזה. שזה טוב, בסך הכל, כי זה עדיף על סתם תחושת תסכול לא ברורה שמגיעה משעמום ותסכול שאני לא מרשה לעצמי להרגיש, אבל עדיין, זה לא בדיוק כיף. והקטע זה שאני די יודעת למה. לא, אני לא די יודעת למה. אני יודעת בדיוק למה.

אנחנו לא באמת זזים לשום מקום בזמן האחרון. כשאמרתי לא' אתמול שמשעמם לי הוא אמר שכל האחרים גם אמרו את זה, אז כנראה שזאת בעיה שהוא וד' צריכים לטפל בה. לפחות זה באמת קיים במציאות האובייקטיבית, אני מניחה. אבל זה לא בדיוק עוזר לי להרגיש יותר טוב כרגע. במיוחד לאור זה שעושה רושם שדברים ממשיכים בדיוק באותה צורה. וסבבה, אני מבינה שיש פרויקט חדש והכל, אבל... קצת מיציתי את הקטע הזה של לפתח "לאינטרנט". אני רוצה ללמוד. להתקדם. אתה יודע?

ואם זה היה הכל אז מילא, הייתי עוד יכולה להתמודד עם זה, אבל זה גם לעשות את אותם הדברים וגם להתמודד עם השאלות המטומטמות של אחד מחברי הצוות (שאמור לכאורה ללמוד אבל מהשאלות שלו זה נראה כאילו הוא לא לומד כלום ואיכשהו נהיה גרוע יותר עם הזמן) וגם code review שאני מרגישה שאני כותבת בו את אותם דברים בלופים (הוא פאקינג לא לומד). וזה ככה כבר איזה שבועיים או שלושה, וזה מתחיל להיות... יותר מדי. (וזה שאני ישנה זוועה בימים האחרונים בטוח לא עוזר.)

דיברתי על זה עם אמא קודם ונזכרתי מה אמרת לי כשבאתי אלייך להתבכיין בשבוע הראשון בבסמ"ח, לפני שהקורס התחיל. זוכר? זכרתי את המשפט הספציפי ההוא מילה במילה אפילו. ידעת שאני לומדת ממך. תמיד ידעת את זה, בגלל זה לא היה לך אכפת ששאלתי אותך עלייך בי"א/י"ב. אז אמרת את זה. וזה עזר. בכללי, כל השיחה ההיא עזרה. ואני חושבת שלפחות חלק מהתסכול שלי אז בכלל לא הגיע מהנסיבות החיצוניות, אולי אפילו רוב התסכול שלי (זה היה שבוע גרוע בכללי, מהרבה סיבות), אבל כן, חלק ממנו הגיע גם מזה שהרגשתי לא שייכת ולבד. ואתה... נתת לי על הראש. אבל לא בצורה הנוזפת של "את לא בסדר" כמו שההורים שלי עושים את זה, אלא בצורה שלנו, של "תפסיקי לעשות לעצמך את זה כי את מסוגלת ומגיע לך יותר מזה והנה ככה עושים את זה". קצת כמו רפיקי שנותן לסימבה מכה על הראש עם המקל שלו כדי להעביר פואנטה. תמיד נתת לי הרגשה שאני מסוגלת ליותר ושהעולם לא גרוע כמו שהוא נראה קודם, אפילו כשהתווכחנו. אני חושבת שאפילו כתבתי על זה באיזשהו שלב, על איך שהכל נראה יפה יותר וירוק יותר ואופטימי יותר אחרי שאנחנו מדברים. וגם אז, אחרי שהתווכחנו אז (טוב, בסדר, אני ניסיתי להתווכח ואתה הגבת למה שעוד לא הספקתי להגיד ואמרת בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע), אני זוכרת שהרגשתי טוב יותר. הרגשתי שלווה ואופטימיות.

But I digress.

הפואנטה היא שדיברתי על כמה שאני מתוסכלת, ונזכרתי פתאום במשפט ההוא שלך, על מה שאתה עושה (ואמרתי ש"אולי הוא דביל, אבל הוא לא טועה", כי מגיע לך ואתה באמת דביל). ואני קצת תוהה... מה היית אומר לי עכשיו? בשבוע שעבר חשבתי שאולי כל מה שאני צריכה זה פשוט סופ"ש והפסקה מהכל, אבל זה לא באמת עבד, כי בשני כשחזרנו לעבודה... עדיין לא היה לי כוח. אפילו שבראשון התקדמתי מלא. האמת שהדבר הכי כיף שעשיתי השבוע היה להיות בכנס הזה של Vue (ואני מדברת עם ד' תוך כדי והוא מצחיק אותי). וניסיתי להתרחק קצת ולהירגע לפני שאני עונה להודעות (למרות שהשאלות האלה כל כך מטומטמות שבא לי לחנוק מישהו), וזה קצת עוזר (נראה לי שחלק מהתסכול הממש חזק שלי עכשיו נובע מזה שקודם פשוט הייתי שעות איתו על הדברים הכי קטנים ומטומטמים ופאקינג יש גבול). אבל... אני עדיין מתוסכלת. ממש. ומשעמם לי. ואני קצת עצובה פה לבד. ואני יודעת שככל שהסיוט הזה ימשך יותר, ככה הסבלנות שלי תיגמר מהר יותר. לא היית פה כשזה קרה לי בצומת, אבל זה קרה. ואז עוד הייתי קיצונית (כמו שהזכרת לי שנתיים לפני כשבאתי להתבכיין לך); עכשיו אני חושבת שאני טובה יותר עם זה. זה שביליתי איתו שעות בשיחות וידיאו כשהוא מנסה להבין דברים אומר הכל. אבל זה מתחיל להיות יותר מדי. והאמת שאני עייפה מזה.

ואני זוכרת חלק מהתגובות שלך לפעמים כשילדים בכיתה שלי תסכלו אותך, ונראה לי שאותנו עוד נהנית ללמד. הסרקזם שלך היה אחד הדברים שממש אהבתי (והזדהיתי איתו). אבל אנחנו היינו השכבה הראשונה שלך. איתנו נתת לעצמך להגיד דברים שנראה לי שלא נתת לעצמך להגיד אחרי. אז איך אתה מתמודד עם זה? מה אתה עושה כשהפטנט של לקחת הפסקה ולחזור לזה מאוחר יותר לא עובד? (On a side note, אתה תמיד היית סבלני ורגוע יותר ממני, אז אני בטוחה שגם זה משפיע. אבל אני קצת מגיעה עכשיו לשלב שאני כבר לא מסוגלת לראות את הבנאדם, אפילו שהוא נחמד, כי פשוט בא לי לחנוק אותו. זה בטוח קורה גם לך. איך אתה מתמודד עם זה?)

מה היית אומר לי?

אני יודעת שהיית מבין. במיוחד עכשיו כשמדובר בללמד אנשים אחרים, ולא בסתם לדבר איתם (כמו שהיה אז בבסמ"ח). זה ליטרלי מה שאתה עושה. כמו שאני מכירה אותך, היית מזכיר לי את מה שאמרת אז. "תפסיקי להגיד 'אני יודעת' ותתחילי לעשות" וכל זה. בטח היית מבין מה בתוך זה ממש מציק לי והופך את הכל לבלתי נסבל כמעט, אפילו שאני בעצמי לא בטוחה כרגע (אני רק יודעת שכל הדברים האלה ביחד זה יותר מדי). אבל בטח גם היית נותן לי משהו פרקטי לעשות. איזושהי דרך להסתדר עם זה בלי להרוג אף אחד.

הלוואי רק שידעתי מה.

זוכר שדיברנו על עבודות ואמרת לי שבעבודות הקודמות שלך אמרו לך שאף אחד לא יכול להחליף אותך, אבל אף פעם לא הרגשת ככה, עד שעברת להוראה? אני קצת מתחילה להרגיש ככה פה. זה לא הרגיש ככה שנה שעברה, אבל עכשיו... זה בטח קשור לזה שאני מרגישה שאני לא עושה שום דבר מועיל ולזה שמשעמם לי. הם אומרים שאני עושה עבודה טובה והם מרוצים ממני, אבל אני לא מרגישה ככה. וזה אירוני כי בקיץ דיברתי על זה שאני מפחדת שאם האחרים ילמדו web dev כבר לא יצטרכו אותי (אמרתי את זה לא' אתמול והוא אמר שזה ממש לא מפתיע אותו שאני הולכת ישר לrabbit holes האלה סביב זה), אבל מסתבר שגם זה שאנחנו לא מתקדמים עם "ללמד את כולם את זה" משיג בערך את אותה מטרה. אני לא עושה משהו מעניין, אז אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר משמעותי. הגיוני האמת (גם את זה א' אמר אתמול, הוא אמר שכדאי להסתכל על זה אחרת: אם כולם ילמדו לעשות את הbasics, יתנו לי דברים מעניינים ומאתגרים יותר, כי האחרים יוכלו לטפל בדברים הרגילים). בשבועות האחרונים הייתי עסוקה בכתיבה יותר מאשר בעבודה, אפילו בשעות שאני "בעבודה". אני לא באמת עושה שום דבר מועיל או מיוחד. לא באמת. ואני שונאת את ההרגשה הזאת.

איזה כיף לך שהשינוי קריירה שלך בא בדיוק בזמן.

אוף, אני לא יודעת מה לעשות. אני כנראה אולי אנסה מחר לדבר עם א'/ד' על משהו מזה, נראה. זה קשה יותר דרך מסך. זה פשוט... לא כזה עובד, אתה יודע? אם לא מחר, אז בשני/שלישי, אחרי שאני אדבר איתו. כל מה שאני יודעת זה שאני מתוסכלת ועצובה וזה זולג לחיים האישיים שלי. לא באמת מפתיע, אבל עדיין. הלוואי שהיית פה. אין לי מושג מה היית אומר לי, אבל איכשהו אני בטוחה שזה היה עוזר.

מתגעגעת,

אן.