אני מניחה שאתה לא יודע ובטח לא ממש אכפת לך, אבל אתמול התחיל OCON אירופה.

כשהייתי בתיכון/צבא תמיד רציתי לנסוע, אבל אז הם עשו אותו רק בארה"ב, ואתה יודע כמה יקר זה. ואז עברתי את כל השלב הזה שאני מנסה למחוק את כל מה שהיה כי זה כאב מדי, ודי התנתקתי מהכל, לא רק מראנד והאובייקטיביזם, אבל בטח שלא היה לי אכפת מהכנס השנתי הזה. ואז התחלתי לחזור לזה, וקראתי שוב את מעיין, וקראתי בפעם הראשונה את מרד הנפילים, ויותר מהכל הרשיתי לעצמי לחזור למיילים שלנו ולדברים שאמרת לי. התחלתי להיזכר מי אני.

ואז לפני חודשיים (נדמה לי) הם הודיעו שהם עושים OCON בלונדון השנה, וזה היה כזה... טוב, אני חייבת ללכת, נכון?

אז היום הראשון (טכנית שני אבל אתמול היו רק שעתיים בערב אז פאק איט) פחות או יותר נגמר (יש עכשיו ארוחת ערב או משהו אבל יש שביתה בערב ברכבות ולא בא לי להסתובב שעתיים באוטובוס בלילה), והגעתי הביתה סופסוף (אני כבר שעתיים מנסה להתחבר לישרא בטלפון אבל הקליטה במלון על הפנים), ואני פשוט חייבת להוציא את כל זה. וברור שלהוציא את זה = לכתוב לך, כי אתה הכרת לי את מעין, ובינינו, רק אתה תבין לגמרי את מה שמציק לי עכשיו. ורק איתך הצלחתי לדבר בצורה קוהרנטית מספיק בשביל שאני אבין מה אני מנסה להגיד. הרי בגלל זה אני עדיין כותבת לך פה. כי זה עדיין עוזר לי לסדר את הראש. אפילו אחרי כל הזמן הזה. אפילו כשאני לא מצליחה לשמוע את הקול שלך.

לא משנה, זאת לא הפואנטה.

בחזרה לכנס.

כשנרשמתי - ואפילו היום בבוקר כשנסעתי לשם - חשבתי שזה יהיה... שונה. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לדבר עם אנשים שמבינים מה זה להיות כמונו. אנשים שחושבים בצורה ביקורתית, ולא בהכרח הולכים עם הזרם אלא עם מה שמתאים להם, ומאמינים בזכות שלהם ליצור ולהיות מאושרים. אנשים שחושבים בהיגיון אבל לא מתעלמים מרגשות. אנשים ש - אם לשאול ממשל המערה שסיפרת לי עליו בפעם הראשונה שישבנו ביחד על המדרגות שיעור שלם - רואים את המערה שרוב העולם חי בה.

חשבתי.

ואני יודעת מה אתה רוצה להגיד. ציפיתי ליותר מדי, ואני קצת קופצת למסקנות כי זה מנגנון הגנה, ואנשים שם בטח ברמות שונות של הבנה של זה (הגיוני), ואני ממש עייפה כי לא ישנתי מספיק והתעוררתי ממש מוקדם. וכל זה נכון, ואני יודעת את זה. אבל גם... לא כל כך קל למצוא אותנו, נכון? דיברנו על זה אז. וקצת חשבתי ששם זה יהיה לפחות קצת יותר קל.

זה לא שהכל היה רע. היה מישהו אחד שממש נהניתי מההרצאה שלו (והסכמתי איתו), וקצת הזכיר לי אותך אפילו. והיו כל מיני נקודות נכונות (אם כי חלקן היו יותר ברמת ה"no shit sherlock"), אני לא אעמיד פנים שלא. אבל היו גם הרבה נקודות ש... לא הרגישו לי נכון. כאילו, היו גם נקודות שלא הסכמתי איתן, אבל זה הגיוני וסבבה לגמרי ואין לי בעיה עם זה. הנקודות שהרגישו לי לא נכון או שהציקו לי... זה כבר קצת יותר בעייתי. ותקשיב, אני לא יודעת, אולי זה כי לא התעמקתי מספיק בפילוסופיה אז, ואולי זה פשוט כי אתה ואני חושבים על דברים וחוקרים ולא פשוט לוקחים דברים (בטח שכשמטיפים לנו, וככה זה הרגיש חלק מהזמן). אבל לפעמים נראה לי שהם קצת פספסו דבר או שניים. לא באובייקטיביזם - אני לא מכירה מספיק בשביל לדעת - אלא בספרים האלה. בחיים.

כשאמרתי לאמא בצהריים שחלק מהזמן זה מרגיש לי קצת כמו הטפות, היא אמרה שהיא לא מופתעת. זה הנאום הגדול של מעין, זה הנאום הגדול של מרד הנפילים. אני לא מסכימה בנוגע לנאום של רורק במעין, אבל כן, בהחלט הרגשתי את זה במרד הנפילים (העורך שלה ממש היה צריך לצמצם אותו. נאום של 40 עמודים לא אמור להיכנס לספר. פשוט לא. זה היה ספר מצוין עד הרגע הזה). ובכנות? זה מרגיש לי כמו פספוס - וכמו בזבוז זמן.

אני מניחה שאתה יודע בדיוק למה זה מרגיש לי כמו בזבוז זמן (אחרי הכל אתה זה שאמר לי ש"בלי שום קשר לאפשרות להגיע למצב ולעמדה שמאפשרת שינוי, אני לא בטוח שהאנושות רוצה להשתנות", וצדקת לחלוטין), אז אני לא ארחיב יותר מדי, אבל רק כדי להוציא את זה מהמערכת: זה קצת מיותר. באמת. אחד הדוברים היום אמר שאנשים בוחרים לא לחשוב ופשוט להאמין במה שאנשים סביבם מאמינים כי קל יותר לא לחשוב. וזה נכון, זה באמת קל יותר, אבל זה לא כל העניין. אתה ואני יודעים את זה, נכון? בטוח יותר עם הקבוצה. מבחינה אבולוציונית אנחנו מתוכנתים לחשוב ככה. זאת הסיבה שיש חברה. וזאת גם הסיבה שזה כנראה לא באמת ישתנה. לא בעתיד הקרוב, ויכול להיות שאף פעם לא. קל ובטוח יותר לאנשים לא להטריד את עצמם בדברים שאתה ואני חושבים עליהם באוטומט, אז זה מה שהם עושים. אפשר לנסות להילחם בזה מפה ועד להודעה חדשה, אבל רוב הסיכויים הם - כמו שאמרת לי אז יותר מפעם אחת - שזה לא באמת ישנה שום דבר. לא בעתיד הקרוב. איך אמר Dragon Furious (זה השם שלו, מה אני אעשה XD) בHow To Fight A Dragon's Fury?

"‘You cannot build this new world of yours within a generation, or even ten generations,' said the Dragon Furious longingly. ‘It will take a long, long time for humans to become better than they are now ...'"

אז כן, אתה יודע, אני חושבת שחשוב להכיר לאנשים גם את האופציה הזאת, להראות להם שיש אפשרות אחרת לחיות את החיים שלא כוללת אשמה תמידית. אבל זה לא אותו הדבר כמו הטפה / התמקדות באיך לשנות את דעתם של אנשים / שאיפה (בלתי אפשרית לחלוטין) לשנות את הכל במאה הזאת. זה לא. ובכנות, מניסיוני, הטפות בעיקר גורמות לאנשים להיסגר, לא להיפתח. וזה בדיוק ההפך ממה שהם מנסים להשיג.

וזה קצת מוביל אותי ל"למה זה פספוס", האמת. נראה לי שאם הייתי מדברת איתך גם את זה לא באמת הייתי צריכה להסביר, אבל היי, טוב להוציא דברים החוצה. אז הנה העניין: לא קצת פספסתם את הפואנטה של מעין/מרד הנפילים?

קח את רורק לדוגמה. לא אכפת לו משאר העולם. אחד הקטעים שאני אוהבת זה כשהוא פוגש את טוהי במקרה, וטוהי אומר לו, תגיד לי את האמת, מה אתה חושב עליי? ורורק אומר לו, "אבל אני לא חושב עלייך". לא אכפת לו. הוא מנסה להבין איך שאר העולם עובד ("העיקרון שמנחה את הדיקן" וכל זה), אבל זה לא באמת משנה לו אם העולם מאמין במה שהוא מאמין או לא. אנשים שכן הם היחידים שיכולים להיות חברים שלו, וזה בסדר. השאר לא באמת משנים לו, לא כל עוד הוא יכול להיות עצמו. כי מה שחשוב זה הוא. מה שמשנה לו זה מה שהוא מאמין, ומה שטוב לו, ומה שנכון לו לעשות. הוא מנסה להגיע לאושר - שלו, לא של אף אחד אחר. וזאת הפואנטה, נכון? זה גם מה שניסית להגיד לי אז, כשהתווכחתי איתך חודש על כל זה. המטרה שלנו היא להיות מאושרים, וזה מה שבאמת משנה. לא מה כולם חושבים ולא איך להתווכח (אחד הדוברים היום אמר ש"we're usually on the defense but it's time for us to go on the offense" והדבר היחיד שחשבתי זה "פאקינג בולשיט", כי אנחנו לא צריכים להיות לא בזה ולא בזה, פשוט לא צריך להיות אכפת לנו), אלא מה נכון בשבילנו. רוב העולם בחיים לא יראה את מה שאתה ואני רואים מאז שהיינו קטנים. ככה זה. אבל... למי אכפת? אנחנו מבינים מעבר לממוצע, ולפעמים זה נהדר ולפעמים זה כואב, אבל ככה זה ועדיף להתמקד בדברים הטובים, נכון?

אז כן, אני יודעת שהם בחרו בקריירה הזאת וזה משהו שהם אוהבים ומביא להם תועלת, אבל מה שאני מנסה להגיד זה, אתם לא מנסים לשכנע אנשים ללכת עם הפילוסופיה הזאת. לא באמת. כמעט כל מי ששם שם כי הוא/היא קראו את הספרים והתחברו למשהו בפילוסופיה. אז למה בכלל אנחנו מתעסקים בדברים כמו מה שאר העולם חושב? ברצינות. למי בכלל אכפת? כל הפואנטה היא למצוא את מה שעושה אותנו מאושרים, נכון? אז בואו נדבר על זה, לא על איך לשנות את העולם. בואו נתמקד בחלק המשמעותי של הפילוסופיה הזאת.

ואני לא יודעת, כנראה ציפיתי למשהו קצת יותר גבוה, ולא לזה שיסבירו לי על אנשים שחושבים מה שאנשים סביבם חושבים (כן, אתה ואני ראינו את זה רק מאז שאנחנו ילדים, אה? *מגלגלת עיניים*), או על איך לחשוב בצורה ביקורתית (נו באמת), או על איך ללכת בדרך שלי - את שני אלה אני עושה כל החיים שלי. אני לא צריכה לשמוע את אותם המשפטים שמונה עשרה פעם בשביל להבין מה זאת מוסריות ומה ההבדל בין חיים ומוות, הבנתי את זה בפעם הראשונה. ואני לא יודעת, קצת חשבתי... שיהיו שם יותר אנשים כמונו, אתה יודע? שיודעים איך זה להיות השונים וללכת בדרך שלהם למרות שאומרים לנו לא, אנשים שאוהבים לחשוב ולחקור ולהבין, אנשים שמסתכלים על החברה מבחוץ ויודעים כמה היא דפוקה במובנים מסוימים. וזה די ברור מהשאלות של חלק מהאנשים (וגם מכמה נקודות בחלק מההרצאות) שזה לא נכון, שחלק מהם פשוט מצאו את הפילוסופיה מעניינת או שהם רוצים ללמוד עוד והם לא באמת יודעים איך זה, וזה... מתסכל. מאכזב, בעיקר. לא כזה מפתיע ("[הספר] נכתב לאנשים שחווים את העולם כמוך", "אנשים אחרים נהנים ממנו אבל לא בהכרח מפנימים את התובנות" - מדהים איך שאתה מדויק, ואמרת את זה לפני כמעט עשור), כנראה, אבל מאכזב. לא יודעת. חשבתי שאולי אנשים שם יראו כמה בני אדם הם (בכללי) עיוורים לדברים (מזכיר לי את פסיכולוגיה חברתית. חלק מהסטודנטים התווכחו עם המרצה שלנו ובעיני זה היה נורא מצחיק כי ראיתי את החומר שלמדנו קורה במציאות כל החיים שלי). אבל לפחות בחלק מהזמן זה הרגיש כאילו... הם פשוט מצאו משהו אחר להאמין בו, אתה יודע? קבוצה אחרת ללכת אחריה. כאילו גם הם לא רואים את כל הדברים שאנשים מנסים נואשות לא לראות.

והאמת? אני חושבת שאולי אני פשוט צריכה לעזוב את זה. לקחת מהפילוסופיה את מה שנראה לי נכון (ויש שם לא מעט, לפחות בהקשר של העצמי), ופשוט להמשיך הלאה בחיים שלי. בתיכון הסכמתי עם כל כך הרבה ממה שהיא אמרה, אבל עכשיו... אני כבר לא שם. מה שחשוב לי עכשיו זה האושר שלי, והאנשים שאני אוהבת. ויש דברים לקחת מהכנס הזה, אל תבין לא נכון, אבל אולי זה כבר לא משהו שאני צריכה לעקוב אחריו. אולי זה לא משהו שצריך להיות חלק מהחיים שלי יותר. לא בצורה מודעת של "אני מתעניינת באובייקטיביזם" או "אני חושבת על הפילוסופיה הזאת". אלא כמו שאמרת לי אז, זוכר? אמרת שאתה לא זוכר את הסיפור כל כך, אבל אתה "מכיר את הפילוסופיה מאחורי הספר" (למרות שכשאמרתי לך אובייקטיביזם לא היה לך מושג על מה אני מדברת, ונדמה לי שאמרת לי שלא קראת את מרד הנפילים) והטמעת את התובנות. אולי זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו, אתה יודע?

לא שבהכרח אני חושבת שהטמעתי את התובנות - כאמור, ביליתי כמה שנים טובות בלנסות נואשות לשכוח את כל מה שלימדת אותי - אבל... זה חלק מהחיים שלנו, נכון? ועכשיו כשאני נזכרת שוב בכל מה שלימדת אותי, אני יודעת שחלק מזה לא באמת עזב אותי. חלק מזה גם תמיד היה איתי, עוד לפני שאתה נכנסת לתמונה. ולמרות החזרה שלי להאוס בתקופה האחרונה (אני מאשימה את הוט שהתחילו לשדר שוב), אני עדיין מאמינה שאנחנו יכולים להיות מאושרים (היה קטע מצחיק שאמרתי משהו על אושר, והוא אמר שזה בלתי אפשרי, וישר אמרתי שזה לא נכון, שאושר לא אומר שתמיד שמחים. זה היה כל כך מיידי שזה ברור כמה אני עדיין מאמינה בזה, עמוק בפנים. היית צריך לשמוע אותי, אני יודעת שהיית אוהב את זה). לפעמים אני לא כל כך בטוחה שאני יכולה, אבל... אני רוצה לנסות לפחות. אני רוצה לנסות ללכת בדרך שלנו. לנסות - כמו שטד לאסו היה אומר - להאמין.

כמו שאני מכירה אותך אם הייתי אומרת לך את זה בטח היית ממש מרוצה מעצמך, והייתי רוצה להרביץ לך, אבל בחיוך. Teasing כזה, אתה יודע. בדרך שלנו.

אז כן, היה קצת מתסכל, וקצת מאכזב, וקצת משעמם לפעמים, וחלק הרגיש קצת כמו בזבוז זמן, והפתק שבו כתבתי הערות (בכתב יד כי Apple Pencil  פלוס Scribble זה מושלם, רק מתי לעזאזל הם יתמכו בעוד שפות) מלא בהערות שלי, שחלקן זה "תכלס" או ציטוטים ממעין או הערות שמתקשרות לספרים, וחלקן זה קיטורים כי ככה זה כשאני כותבת הערות מדברים. והאמת שאני קצת חושבת שהם (חלקית) רואים את המצב כ"אנחנו נגד העולם", כמו שאני חשבתי כשכתבתי את הגרסה הראשונה של החיבור שלי, זוכר? ואתה אמרת לי לכתוב מהלב, ושנראה לך שהמסקנה היא לא שזאת מלחמה נגדם, אלא שהיחיד שמקדם את עצמו מקדם ככה גם את החברה. צדקת כשאמרת לי את זה. וזה עדיין נכון. והיו רגעים היום שהרגיש לי כאילו הם היו צריכים לשמוע את זה.

אבל... היה מעניין לשמוע על אנוכיות אמיתית (כמו שרורק אמר במעיין), ועל חיים, ולהיכנס קצת יותר לעומק לכל העניין הזה של לקחת את החיים ברצינות ולנסות למצוא את האושר שלנו. היה מעניין לחזור לדברים האלה. וכן, בסוף לפחות יצאתי מאוכזבת וקצת מתוסכלת, אבל לא הכל היה גרוע. היו כמה נקודות אור. בכל זאת כתבתי הערות שיהיה לי מעניין לחזור אליהן. ואולי גם קיבלתי קצת תזכורת לדרך שלנו, וזה גם משהו.

אוף, אני מתגעגעת אלייך. אפילו שאני יודעת שהיית אומר שאני סתם מתבכיינת וקופצת למסקנות ושאני צריכה להתמקד בחיובי ושברור שאני מאוכזבת כי ככה הראש שלי עובד. היית נותן לי על הראש אבל גם היית מבין למה אני מרגישה ככה ובגלל שאתה יודע כמה אנחנו שונים, היית יודע בדיוק למה זה קשה לי. איכשהו היית מצליח גם לתמוך, גם לעודד, וגם להגיד לי "נו נו נו", בדרך הזאת שלך שגורמת לי לצחוק אבל מחזירה אותי למסלול.

טוב, נו, נראה איך יהיה מחר, אה?

אן.