פחות או יותר חלק 2 של אתמול.

אז הבנתי משהו היום, בהרצאה האחרונה.

אל תבין לא נכון, היא היתה בזבוז זמן מוחלט (לא כי היא לא נכונה, פשוט כי חלק משמעותי ממנה לא רלוונטי לי בכלל ואת החלק שכן רלוונטי אתה כבר הכרת לי בגיל 16), אבל היא כן הבהירה לי משהו בנוגע לסופ”ש הזה. אני יודעת שאלה מחשבות שכבר היו לי אתמול, אבל זה… פחות או יותר סגר את העניין. והפעם לשם שינוי לא נראה לי שאני קופצת למסקנות.

המנכ”ל של ARI ציטט כמה קטעים ממעיין וממרד הנפילים, על רורק ודאגני שהולכים בדרך שלהם ויודעים מה הם מעריכים וזה מה שמשנה להם, ואז הוא אמר (לא ציטוט מדויק, אבל זה הgist), “קראתי את זה וחשבתי לעצמי, מי עושה את זה? איפה יש בכלל אנשים כאלה? הבנתי שזה נכון יותר ממה שאני מכיר, אבל לא הבנתי למה או איך ללכת לשם.”

אני כמעט יכולה לראות את ההבנה על הפנים שלך. כי אם היינו מדברים, זה כל מה שהייתי צריכה להגיד לך. היית מבין.

אני חושבת שכתבתי לך אתמול (אולי בפתקים באייפד, היו לא מעט, ואולי פה) שאני חושבת שהרבה מהאנשים שהגיעו לכנס הם לא כמונו, אבל הם רוצים ללכת לכיוון הנכון. הם רוצים להיות כמונו, או שהם בתהליך לעשות את השינוי, או שהם לומדים ליישם את הפילוסופיה. בקיצור, הם סקרנים בנוגע לזה. זה בדיוק מה שזה. אל תבין לא נכון, זה נהדר בעיניי שאנשים רוצים ללכת לכיוון הנכון. באמת. ואולי עוד עשר, עשרים שנה גם יהיה לי על מה לדבר איתם. אבל אתה ואני, כשקראנו את מעיין, החיבור המיידי שלנו אליו לא נבע מזה שזאת דרך טובה יותר לחיות או כי הפילוסופיה עניינה אותנו. הוא הגיע מזה שככה אנחנו חווים את העולם. כל פאקינג יום מהחיים שלנו. אתה הרבה יותר טוב בלמצוא את המקום שלך בתוך החברה ממני, אבל גם כשמצאנו מקום משלנו, עדיין נשארנו אנחנו. עדיין באיזשהו מקום המשכנו להסתכל מבחוץ, כמו ב-16 השנים הראשונות בחיים שלנו שבהן היינו רק בחוץ והסתכלנו על החברה והבנו כמה אנשים דפוקים. כי אלה אנחנו. כי אלה החיים שלנו.

וזה הבדל מאוד, מאוד משמעותי.

אתה ואני, אנחנו הילדים/טינייג'רים/אנשים האלה שיושבים וחושבים על הכל לעומק. שמנסים להבין. שהולכים בדרך שלהם. אנחנו לא צריכים שיסבירו לנו איך לחשוב ולנתח את המחשבות שלנו או האמונות שלנו או כל זה. זה מה שאנחנו עושים. זה הdefault שלנו. סיפרת לי פעם על איך שכשהיית בגילי היית שוכב במיטה וחושב. פשוט חושב. אלה אנחנו. ככה אנחנו מתוכנתים. איך אמרת לי? “[הספר] נכתב לאנשים שחווים את העולם כמוך”.

ואם זה הכיוון שלהם, אז מה הפלא שלא מצאתי את עצמי בסופ”ש הזה?

(אגב, כשהוא דיבר על לחשוב לעומק על דברים ולנתח וללכת בדרך שלנו ולנסות להיות מאושרים וכל זה, רצה לי השורה הזאת ממעיין בראש: “רורק חייך. החיוך היה משועשע, תמה ומלא בוז, שלא במתכוון. “ ככה הרגשתי. זה היה כזה… ברור.)

לפני שתגיד על זה משהו, כן, היו דברים חיוביים, ואני אגיע לזה, אל תדאג, אבל אני פשוט חייבת להוציא את כל זה קודם. אם היינו מדברים כנראה הייתי צריכה להגיד בערך כל משפט שלישי כי את השאר אתה היית מבין, אבל אנחנו לא מדברים (ואתה בחיים לא תקרא את זה), אז מותר לי, נכון?

היה משהו נורא מעניין היום ב-Q&A כששני אנשים (בנפרד אחד מהשני) שאלו שאלות שאת שתיהן אפשר לצמצם ל”איך אנחנו יודעים שכל זה אמיתי ושבחירה חופשית אמיתית ואנחנו לא בסימולציה/במטריקס/בדמיון/בוואטאבר?”

השאלה עצמה מסקרנת, כמובן, והתשובה היא שאנחנו לא יודעים (זוכר שדיברנו על אובייקטיביות ואיך שזה מושג פילוסופי?), ואין ספק שמבחינה פילוסופית מסקרן לחשוב על האפשרויות, אבל החלק הבאמת מעניין לא היה השאלה עצמה. החלק המעניין היה התגובות של חברי הסגל של ARI או וואטאבר. ושוב, זה ממש לא יפתיע אותך, כי אתה מכיר אנשים כמוני וזה די ברור, אבל עדיין, זה היה מעניין לראות את זה קורה גם פה (כן, טעות שלי שהנחתי שכל האנשים פה הם שונים, הבנתי את הרמז, שקט). היה בי עדיין איזשהו חלק שציפה שהם יגידו בדיוק את זה. שאי אפשר לדעת, אבל זה לא באמת רלוונטי לחיים שלנו, כי אי אפשר לחיות מתוך הנחה שזה נכון. מה הטעם לעשות משהו אם אתה מאמין שהכל נקבע מראש ו/או ששום דבר לא אמיתי? בתור שאלה פילוסופית זה מעניין, ברור, ואין לנו שום דרך להוכיח שזה לא נכון (ובינינו אנחנו גם בחיים לא נדע כנראה), אבל בפועל זה לא באמת משנה יותר מדי. זה מה שחשבתי שהם יגידו.

אחד מהם (היחיד שההרצאה שלו היום היתה מעניינת, אגב), התקרב לשם. הוא אמר שאם אין בחירה חופשית אז אין טוב ורע, יש רק את מה שקורה, כי זה הטבע של הדברים (טיעון מעניין), ומה הטעם לחשוב אם אין טוב ורע וכל זה? שזה טיעון נכון ובערך מה שאני חושבת. אבל… איכשהו הם חזרו שוב ושוב לזה שאובייקטיביזם מניח שיש בחירה חופשית (סבבה, אבל לא עניתם על השאלה) ושאין שום הוכחה לזה שאנחנו במטריקס או שאין בחירה חופשית (גם אין הוכחה לכיוון ההפוך, זאת כל הפואנטה), ו… בכנות, זה הרגיש קצת כמו תוכים שחוזרים שוב על אותן הנקודות שהם למדו. הראשון שדיבר אפילו לא טרח לעצור לחשוב על השאלה לרגע. “האובייקטיביזם מניח שזה לא נכון וזהו”.

ואני יודעת מה אתה רוצה להגיד, זה מאוד אנושי, כל הדבר הזה. בני אדם לא אוהבים לחשוב על זה שאין לנו גישה לאובייקטיבי, או שאנחנו פשוט לא יודעים. זה חלק מהטבע האנושי. אבל מה אני אגיד לך, ציפיתי למשהו אחר מאנשים שלכאורה מאמינים בלחשוב. אבל אני מניחה שלהאמין בלחשוב ולהסתכל על בני אדם מבחוץ זה לא אותו הדבר. הראשון חיוני בשביל השני, אבל… עדיין לא אותו הדבר.

הדבר העיקרי שאני מרוצה ממנו היום זה שרוב הזמן הצלחתי לא ליפול למקומות הסרקסטיים האלה הרגילים שלי. בהרצאה האחרונה נשברתי כבר (זה באמת היה מוגזם), ואת רוב הQ&A העברתי בלכתוב לך מכתב בכתב יד (iPadOS + Scribble זה באמת lifesaver) אז זה די הרגיע אותי, אבל לפני זה… השתדלתי להתמקד בדברים הטובים. היתה הרצאה מאוד מעניינת על היגיון מול אמונה (ההרצאה המעניינת היחידה היום, כאמור), והיה טוב קצת להיכנס למקומות הפילוסופיים יותר בהקשר הזה. הוא גם דיבר קצת על למה אמונה התפתחה וכל זה, ועל הדרך שבה רגשות הם תוצר של חשיבה באיזשהו מקום (אני לא בטוחה שהיית מסכים איתו, וגם אני לא לגמרי מסכימה, אבל במובנים מסוימים זה נכון)… ובקיצור היה מעניין. באמת נהניתי מההרצאה הזאת. (בהרצאה שלפניה מי שדיבר דיבר על זה שאנשים בוחרים להיות עיוורים לדברים וזה היה כזה… no shit sherlock וכל זה.)

אחרי ההרצאה הזאת היתה איזה תמונה או משהו, אז אחרי שכולם הלכו לעשות את זה ברחתי לבית קפה ליד עד הQ&A בערך כי נמאס לי מאלמנט הnetworking. הגעתי לכנס הזה עם הציפיות הלא נכונות, ופשוט לא היה לי כוח לזה יותר, אתה יודע? וכן, אני יודעת שסביר מאוד להניח שהיה שם לפחות בנאדם אחד כמונו, בתוך כל האנשים האלה. אני יודעת שאם הייתי מנסה יכול מאוד להיות שהייתי מוצאת אותו/אותה. אבל לפעמים צריך לדעת לבחור את הקרבות שלנו, נכון? והאמת היא שאני לא חושבת שזה היה נותן לי משהו, להכריח את עצמי להמשיך לנסות. זה רק היה מתסכל אותי עוד יותר, והייתי הופכת להיות עוד יותר חסרת סבלנות, וסביר להניח שגם הייתי מפספסת את מי שאולי כמונו כי הם לא חושבים מהר כמוני או משהו. וכן, אני יודעת שזה קצת (הרבה) מנגנון הגנה, אבל… pick your battles, נכון? היה עדיף לי לשבת לבד ולראות משהו ולהירגע. ככה גם הצלחתי להגיע לחצי השני של היום סבלנית יותר (יחסית למה שהייתי בחצי השני של אתמול, אחרי בוקר שלם של זה. הכל יחסי הרי).

בדרך הביתה דיברתי קצת עם אמא, ואמרתי משהו על זה שהפרסום שלהם היה “זאת ההזדמנות שלכם לדבר עם אנשים כמוכם” ובגלל זה גם ציפיתי לזה. מיד כשהיא שמעה את ה”אנשים כמוכם” היא אמרה, “הם לא מדברים עלייך, אלא על אנשים רגילים”. וכן, זה נכון, ואני יודעת את זה, אבל… לא חשבתי על זה ככה כשקניתי את הכרטיס (בפאקינג 250$ שאין לי כרגע) או אפילו אתמול בבוקר כשנסעתי לשם. הלוואי שהייתי חושבת על זה. כי אז אולי הייתי מצפה למשהו אחר, והכל היה הולך קצת יותר טוב.

בקיצור, עם מה אני יוצאת מהסופ”ש הזה, מלבד הקיטורים שלי?

אני לא באמת יודעת. אני אעבור שוב על ההערות שלי ואנסה לחשוב קצת. כן היו דברים מעניינים, וכן היה ממש טוב לחזור לזה, אתה יודע? שוב נזכרתי בדברים שדיברנו עליהם. אני חושבת שיש איזה כמה נקודות שקצת התחדדו לי היום ואתמול (כן, בין הקיטורים), אבל אני צריכה לחזור להערות שלי קצת כדי לראות. מה שכן, עכשיו אני מרגישה קצת יותר שמגיעה לי העלאה במשכורת, אז גם אם זה הדבר היחיד שיצא מזה, זה גם משהו XD

ובצד החיובי, אני חושבת שקצת יותר ברור לי עכשיו איפה אנחנו עומדים, ואיפה אני היום. היה טוב… להיזכר, בוא נגיד. היה טוב לחזור אלייך. ובכללי היה טוב להפעיל את הראש, כמו תמיד, גם אם הייתי צריכה לעשות את זה פחות משקיוויתי שאני אצטרך. וכמו שאמרה אמא, לפחות לא טסתי לצד השני של העולם בשביל לגלות שהכנסים האלה הם לא המקום בשבילי, נכון? זה רק עלה לי בזמן וב-15 פאונד בערך של נסיעות + בתי קפה. זה גם משהו. בקיצור, בהחלט היו דברים חיוביים. קיוויתי ליותר, אבל אני עדיין שמחה שאני מבינה יותר מהממוצע (כן, אני שוב מצטטת אותך). זה לא קל להיות אנחנו, אבל… נראה לי שאני משתפרת בלמצוא את האיזון בין זה לבין להיות בעולם, אתה יודע? (אוף הייתי כל כך טובה בזה עד שהלכת, זה מעצבן אותי קצת. אבל אין יותר מדי מה לעשות עם זה.)

מתגעגעת ❤️

אן.

נ”ב: לקח לי איזה שעה לכתוב את כל זה בפתקים שלי, וישרא עדיין לא עולה. כלכך מתסכל 😭

(נכתב בצהריים כשחזרתי. תודה לאל שעכשיו ישרא שוב פה)