אז ד' חיובי.

ד' חיובי, אז הוא לא יגיע מחר או מחרתיים למשרד, ובחמישי הוא בחופש ושישי זה פסחא ובשבת אני טסה הביתה. מה שאומר שעכשיו שלושה שבועות אני לא אראה אותו שלא דרך מסך מחשב. מה שאומר שמחר ומחרתיים אני רוב הזמן אהיה לבד, כי הוא הבנאדם העיקרי שאני עובדת איתו. ומתוך כל זה כל מה שאני מצליחה לחשוב זה, "כמה אנוכית את שאת מתעסקת רק בך, אה?"

וברור שזה לא הדבר הראשון שחשבתי עליו. כל היום התלבטתי אם לשלוח לו הודעה בסגנון של "take care please" כי בבוקר הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ושהוא היה ככה כל הסופ"ש (אבל עכשיו זה משתפר). ואמרתי שאני לא אציק לו, אבל זה הטריד אותי (כרגיל), ושוב אני נופלת בחזרה למקומות האלה שאני דואגת לאנשים שסביבי יותר מדי ואני צריכה אותם והגהנום המזדיין הזה בחיים לא נגמר, והנה אני, פאקינג מנסה לשרוד. אתה יודע, אמרתי הבוקר משהו על זה שלהיות מבוגר זה חרא והוא (לא ד', הוא) אמר שברור, כי אני כל כך עסוקה בלשרוד שאני לא מגיעה בכלל לדברים הטובים שיש בזה (למרות שזה לא כזה היילייט). אז הנה, מנסה (ונכשלת נואשות) לשרוד. כרגיל, בקיצור.

אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת לך. No, tell a lie. אני יודעת למה אני כותבת לך. מאותה הסיבה שהייתי באה אלייך כל פעם כשקרו דברים. כי אני ממש, אבל ממש צריכה מישהו שיעזור לי להבין מה לעזאזל אני מרגישה ואיך להתמודד עם זה. בקיצור, הורה. כי זה אחד התפקידים הראשוניים של הורים, נכון? לווסת את הרגשות של הילד. (זוכר התפתחותית?)

התעוררתי היום בתחושה שאני לא מסוגלת יותר. אני עוד צריכה להחליף חבילת טלפון ולריב עם האלה של המים שוב, ויש לי עוד 700 דברים שהייתי צריכה לטפל בהם, אבל פאקינג אין לי כוח. לא רוצה יותר. ברצינות. לק' היתה שריפה בבית (והייתי בהלם וכאב לי בשבילה ואז בגלל שזה ליטרלי אחת החרדות הגרועות שלי ברור שהראש שלי הלך לשם), והייתי חולה כל הסופ"ש, ויש לי הרבה יותר מדי מה לעשות, והכל פשוט מרגיש כמו יותר מדי עכשיו. והנה אני שוב נופלת חזרה למקומות שאני עוד שניה מפתחת תלות באנשים, כי ככה זה כשהדפוס היקשרות הראשוני כזה דפוק, ופאקינג נמאס לי להילחם בזה. ברצינות. נמאס לי. נמאס לי להילחם במוח שלי. נמאס לי מהכל.

מה לא הייתי עושה בשביל לדבר איתך עכשיו. או אפילו בשביל הקול שלך בראש שלי.

ואני יודעת, אני מבינה את כל זה בשכל, אני יודעת שזה לא נכון וזה הדפוס שמגיע מהבית שאומר שאני תמיד צריכה קודם לדאוג לכולם ואן לא משנה בשיט ובגלל זה אני מרגישה אשמה. אני יודעת את כל זה. אבל כמו שאני מכירה אותך, אם הייתי באה אלייך ככה, בוכה, היית מצליח להרגיע אותי לפני שהיית אומר את כל זה. וזה הדבר האחד שאין לי מושג איך לעשות. באמת. אין לי מושג איפה להתחיל אפילו. היתה תקופה שחשבתי שלמדתי איך לעשות את זה בעצמי. ואז הלכת והכל התרסק.

אין לי כוח יותר. אין לי כוח יותר ואני צריכה אותך ואין לי מושג איך להתמודד עם שום דבר מזה.

ואתה יודע מה הכי גרוע? שאין לי שום דבר לעשות. אני פשוט עומדת שם ומסתכלת על תאונת רכבת שעומדת לקרות ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות נגד זה.

אחרי שהיה את כל הסיפור של החפץ החשוד ופינו את כולנו, היה לי קשה להגיע למשרד בשלישי. הייתי חייבת לוודא שאני מגיעה מוקדם, לא כמו באותו היום, ושאנחנו לא יושבים באותו השולחן, ושאני לא יושבת לבד, וכל הבולשיט הזה שהוא לחלוטין חסר משמעות כי הרי שום דבר מהדברים האלה לא גרם לאזעקה של החפץ החשוד. ואמרתי לו את זה. שאני יודעת שזאת רק החרדה שלי, וכל זה pointless, אבל עדיין זה עובר לי בראש. עדיין אני עושה את זה. הוא אמר שיש בזה משהו מגניב, שאני יודעת את כל זה ואני יודעת על מה זה משפיע ולמה ובכל זאת המנגנונים האלה של ההתניה עובדים. שהמנגנונים הפסיכולוגיים הבסיסיים שלנו ממשיכים למרות שאין קשר בינם לבין המציאות, ואני מודעת לזה (כי אחרת זה לא היה מגניב). 

אז כן, אני מודעת לזה. אני מודעת לזה שאני הולכת בכיוון מאוד גרוע ואני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה. וזאת ההרגשה הכי גרועה בעולם.

זה כאילו כל הימים האחרונים הם פשוט תזכורת לכמה powerless אני באמת, וברור שעכשיו אני שוב מרגישה זוועה כי שום דבר מהדברים שקרו לא קשור אליי אפילו ויואו איזה self-centred אני אבל פאק איט, לך אני יכולה להגיד את זה, כי אתה אף פעם לא שפטת אותי על משהו שהרגשתי או חשבתי. לא ידעת מה עומד בבסיס של זה - זה בסדר, גם אני לא - אבל איפשהו בצורה אינטואיטיבית כנראה הבנת שאני צריכה שיגידו לי שאני בסדר ומה שאני מרגישה לא הופך אותי למפלצת רק כי אני מתעסקת בעצמי לשם שינוי.

אני פאקינג שונאת את הקיום שלי.

הלוואי שהיית פה. הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתך. אני ממש צריכה אותך. 💔

אן.