כבר שלושה ימים שאני עסוקה רק בהיום. בתאריך. לא שיש לי יותר מדי מה לעשות, אתה יודע. זה לא שאני בארץ, וגם אם הייתי בארץ, זה לא שאני יודעת איפה אתה. ועדיין, כרגיל, אני מודעת לתאריכים. זה היה קל יותר כשיש רעש או שאני עושה דברים עם אנשים אחרים. היה לי משהו שיסיח את דעתי. אבל בשאר הזמן... זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. על היום.

ואז שבוע הבא יהיה היום ההוא. וגם לזה אני כבר מודעת. זאת התקופה הזאת של השנה. עשר שנים מהיום ההוא, ואני עדיין לא מצליחה להשאיר את זה מאחור. לא את היום הכי גרוע בחיים שלי.

ואתה יודע... זה הורג אותי לא רק כי אני ממש צריכה אותך עכשיו, כי אני שוב באותו המקום אבל גרוע יותר אחרי מה שעשית, כי אני כל כך אבודה ולבד. זה לא רק בגלל זה. זה כי אני לא מבינה למה. מה היה כל כך גדול וחשוב שהצדיק לרסק את החיים של הילדה שמצאת? למה?

ואולי אם דברים היו אחרת, אם לא הייתי אבודה כל כך, הייתי מסוגלת להרגיש משהו שהוא לא כאילו מישהו מנסה להוציא לי את הלב מהמקום. אבל זה הקטע, נכון? אני כן אבודה. אין לי שמץ של מושג מי אני. ואף אחד אחר לא מסוגל להבין את זה. שזאת תחושה פנימית, ושאין לי מושג, ושזה לא היה הקשר אלא העובדה שהיינו כל כך דומים. אף אחד לא מסוגל להבין את זה. אבל זאת האמת. אין לי מושג מי אני. הרגשתי כאילו אני סופסוף יודעת, אחרי כל מה שהיה. ואז הבנתי כמה מה שעשית לי היה דפוק, ומאז אני לא מסוגלת למצוא לא את הקול שלך ולא את עצמי. הכל התרסק ואין לי כלום.

כן, אני יודעת כמה זה דפוק לכתוב למישהו דבר כזה היום, אבל היי, אתה בכל מקרה בחיים לא תקרא את זה, אז זה לא כאילו זה משנה באיזושהי צורה, נכון?

קרה כל כך הרבה בזמן האחרון. כל כך הרבה. ואני רוצה לספר לך, אני רוצה לכתוב לך, אבל... כרגע הכל כואב מדי. ואני פשוט צריכה אותך. כי אני לא יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. ואני קורסת. ואתה הדבר הכי קרוב להורה שאי פעם היה לי. לפני שנטשת אותי, that is. ואני ממש, אבל ממש, צריכה הורה אמיתי כרגע.

הלוואי שהיית פה. הלוואי שיכולתי לפחות לדבר איתך. אפילו רק להגיד משהו קטן על היום. שום דבר בנוגע לכמה שאני צריכה אותך וכמה שאני מתגעגעת... רק משהו על היום. אבל אתה לא פה. Guess this is why I'm talking to myself.

אן.