היתה לי תובנה אתמול.

אתה יודע מה הבנתי? הבנתי שלהיות מורה זאת אחת העבודות הכי קשות בעולם. לא בגלל השיעורים והמבחנים והמשמעת והביורוקרטיות המטופשות. לא מהבחינה הזאת, בכלל לא. כי מה שקורה בעצם זה שבמשך שלוש שנים כמעט שלמות, כולל בחגים ובחופשים ובערבים ומוקדם בבוקר, אתה דואג לילדים האלה, מנסה לעזור להם, ללמד אותם, לדחוף אותם להשתפר ולהיות יותר משהם אי פעם חלמו שהם יוכלו להיות, עוזר להם להבין את עצמם, צוחק איתם, מדבר איתם (גם כשהם באים אלייך עם עיניים חצי עצומות על הבוקר), מתווכח איתם, רץ אחריהם, מרגיע אותם, גוער בהם כשצריך, מטפל בהם בצורה כל כך מסורה (ושנינו יודעים שאני יודעת כמה אתה עובד בשבילם, והכל באהבה), וצופה בהם כשהם חווים את שלוש השנים הכי משמעותיות לאנשים שהם יהפכו להיות בסופו של דבר - ואז זה נגמר, ואתה צריך להתחיל מההתחלה.

ואני חושבת שאולי אני יודעת כמה קשה זה, אבל בפועל לא נראה לי שאני באמת יודעת.

כי כשאתה תלמיד, אתה מסיים את התיכון ועובר הלאה. אתה חוזר אולי כמה פעמים לבקר, לראות אנשים שחיבבת, לקחת כל מיני תעודות ושטויות כאלה שהשארת שם, אבל אתה עובר הלאה. זה עוד פרק שתם ונשלם בחיים שלך, ואתה כבר לא חוזר עליו שוב. וכשאתה הורה, אתה חווה את הכל. אתה חווה את ההאכלות והטיולים והימים הראשונים בגן ובביה"ס, את המעבר לחטיבה ואת ה"אני שונא/ת אותך, אבא" של גיל ההתבגרות, את הצבא והשחרור וההתבגרות שמלווה כל אחד מהשלבים האלה, את בני/בנות הזוג והנישואים והקריירה והכל. וכמו שאני מכירה אותך, אתה מאוד מתרגש לחוות את כל זה כבר.

אבל כשאתה מורה... מורה שמשקיע, שאכפת לו, שהתלמידים שלו אוהבים ומעריכים אותו, כמוך... אתה זוכה לחוות את שלוש השנים הנהדרות האלה, שמתחילות אולי בצורה קצת מעצבנת אבל ממשיכות להיות יפיפיות, ואז אתה מוצא את עצמך חוזר להתחלה ולוקח קבוצה חדשה, בלי בכלל לראות איך הדברים שעשית השפיעו על הקבוצה הקודמת לטווח הרחוק, בלי לראות איך הם הופכים לאנשים נהדרים בזכותך.

דיברנו כבר על חוויות ששנינו עברנו, שעיצבו אותנו - דברים לא נחמדים שאולי היינו צריכים לעבור כדי להיות מי שאנחנו, אבל הם לא נחמדים nevertheless. תמיד הערכתי אותך בזכות הדרך שבה הפכת אותן וכל כך הרבה דברים שמציקים לך בהווה ליתרונות, או לפחות לדברים שלא יפרייעו לך לעשות טוב. אבל זה... זה כבר מביא אותי לרמה חדשה של הערכה, אני חושבת.

תהנה הערב. אני אנסה לקפוץ לשם אם נחזור הביתה בשעה שפויה, אבל איכשהו יש לי תחושה שזה לא יקרה.

אוהבת תמיד.

מאז שהרב פירון מונה לשר החינוך, רוב מה שהוא וחברי המשרד שלו עושים למערכת החינוך הוא נזק. ה"מיקוד" המוקדם, שהתברר כחרטוט אחד גדול בהתחשב בעובדה שמשנים אותו כל יומיים, לא משמש את המורים ללמידה משמעותית יותר, אלא רק ליותר זמן תרגול לקראת בחינות הבגרות. על מועדי בחינות הבגרות ניתן להגיד שהם פורסמו מוקדם רק אם מדברים בפוליטיקאית במקום בעברית, וההתעסקות שלו בפסיכומטרי כנראה תוריד למינימום את הלמידה בבתי הספר. אם מסתכלים על השנה הראשונה שלו במשרד החינוך, עושה רושם שיש לו הרבה כוונות טובות ולא הרבה מושג מה באמת לעשות.

בשנה האחרונה השר פירון התחיל בשינוי מוחלט של מערכת החינוך. "ישראל עולה כיתה", הוא קרא לזה. "עוברים ללמידה משמעותית". כמו כולנו, הוא יודע שמצב מערכת החינוך הישראלית מעורר רחמים ושמשהו צריך להיעשות. הוא החליט לערוך שינוי משמעותי במערכת כולה ולטובת העניין ניצל את הידע שלו ממערכת החינוך ותכנן תוכנית שהיתה יכולה להיות מבריקה אלמלא היא היתה כל כך הרסנית. הרעיון מאחוריה הוא כמובן, נהדר, אבל זה ברור למדי שלמען האמת, אין לו יותר מדי מושג מה הוא עושה.

כבר כתבתי רבות על הטעויות שהשר פירון עושה, אז אני לא ארחיב בנושא יותר מדי. המטרה של הפוסט הזה, לשם שינוי, הוא לא לבקר, אלא להציע דרכי פעולה חלופיות. חשוב לציין שאלה רעיונות שעלו דרך שיחה עם מורים ואנשים מאוד חכמים, חוויות שלי מהחינוך המיוחד (המחוננים) ודברים ששמעתי על בית הספר הדמוקרטי ודברים שנאמרו בנוגע לחינוך בעבר מול החינוך היום. חשוב גם לציין שלמרות דברים שאני אומרת לפעמים, אני מאמינה שבני הנוער היום לא פחות חכמים מבני הנוער של פעם - אלא הרבה יותר מפונקים והרבה פחות מוכנים לחשוב בצורה עצמאית.

הנה, אמרתי את זה. בני הנוער של היום מפונקים ולא מוכנים לחשוב. זה לא התחיל איתם, כמובן, אלא עם משרד החינוך, שהחליט להוריד חומר ולשנות דברים על מנת להעלות את ציוני הבגרות ואת אחוזי הזכאות לבגרות, כאילו שזה החלק הכי חשוב בחינוך שלנו. מאז שנת 1980 עלה אחוזי הזכאות לבגרות בכמעט 30% (על פי דו"ח של מרכז אדוה מדצמבר 2010), ואם לשפוט לפי ספרים ומחברות מאותה השנה, היקף החומר צומצם באחוז דומה אם לא גבוה יותר. הצמצום הזה גורם להתרגלות של בני הנוער לזה שמצמצמים חומר, מה שבתורו גורם לציפייה לצמצום עוד חומר וחוזר חלילה. ההתנהגות שלהם, כמובן, מושפעת מזה, ואין דרך יותר טובה לראות את זה מאשר דרך השוואה לכיתת מחוננים ממוצעת.

הילדים המחוננים לא שונים בהרבה מהילדים הרגילים. הם בסך הכל מסוגלים ליותר. הם מבינים מהר יותר ויכולים לעשות יותר. כל מה שהתכונות הללו אומרות זה שהם מסוגלים לעשות את כל הדברים שהילדים הרגילים יכולים לעשות מוקדם יותר ומהר יותר. זה הכל. במקום להגיש עבודת חקר ראשונה בתיכון הם עושים את זה בסוף היסודי ובמקום לגשת לבגרויות בי"א-י"ב הם עושים את רובן בי'-י"א. בסופו של דבר, המטרות שהם מסוגלים להשיג לא שונות מהמטרות שכל אחד יכול להשיג, רק עם קצת עזרה ובצורה קצת איטית יותר. זה השוני היחיד.

והנה, הילדים המחוננים עומדים בהכל בצורה מדהימה. נכון, הם לומדים הרבה יותר שעות בשבוע והם עסוקים יותר, אבל זה כי לא מפנקים אותם. אף אחד לא מפנק ילדים בכיתת מחוננים. הם מסוגלים, כולם יודעים שהם מסוגלים ומציבים להם אתגרים, ובדיוק בגלל זה הם גם מצליחים. זה בדיוק מה שלא עושים עם הילדים הרגילים, ועיקר הסיבה למה מערכת החינוך שלנו נראית כמו שהיא נראית היום. כי היא מנסה לרצות את התלמידים במקום לאתגר אותם.

וזה בדיוק מה שצריך לטפל בו.

תשכחו את אחוזי הזכאות לבגרות. תשכחו את איך שאנחנו נראים מול ה-OECD או כל שטות השוואתית אחרת. מה שחשוב הוא לא מספרים, אלא בני האדם. משרד האוצר מטפל במספרים; משרד החינוך מטפל באנשים. מה שחשוב הוא הילדים שלנו, הדור הבא, האנשים שאמורים לנהל את המדינה הזאת ולקדם אותנו ובינתיים בקושי מסוגלים להסתדר עם החובות שהאוניברסיטה דורשת (גם זה מניסיון אישי באוניברסיטה). חשיבה ביקורתית, הבנה, מחקר - כל אלה דברים שכבר לא קיימים אצל בני נוער. זה לא הרבה יותר חשוב מהמספרים? ולא פחות חשוב, ברגע שנעבור ללמידה אמיתית ולדברים משמעותיים באמת, זה לא יעלה גם את האחוזים המטופשים האלה שכולם כל כך אוהבים לבחון?

התשובה היא כן והפתרון הוא פשוט.

בתור התחלה, איחוד של מקצועות החובה הוא רעיון רע. זה אמנם לא יקרה מחר וגם לא בשנה הבאה, אבל זה כן יקרה בעוד כמה שנים, בצורה זו או אחרת. במקום להפוך את המקצועות למשמעותיים לכאורה על ידי הפחתה של חומר בכל אחד מהמקצועות, האיחוד רק יעלה את אחוזי הזכאות לבגרות ויפחית את מעט החומר שתלמידים עדיין יודעים על המדינה. כאמור, ייקחו עוד כמה שנים עד שזה יקרה, בהנחה ששר החינוך לא יתחלף עד אז וישנה את כל מה שפירון עושה, אבל זה יקרה. כל ההתנגדות שהמורים ניסו לעורר בזמנו? חסרת משמעות לחלוטין, אם מבינים שהם לא ביטלו את גזר הדין, אלא רק דחו אותו.

מקצועות החובה צריכים, כל אחד, לקבל את המקום שמגיע להם שוב. הציונים של הבגרויות ההומאניות (לא המורחבות) כמעט חסרי משמעות כשמסתכלים על ממוצעי בגרות לאוניברסיטה. היום, כשיש עשרות מקצועות בחירה שונים וכל אחד יכול למצוא אילו חמש יחידות (או יותר) לעשות ולקבל עבורן בונוס, עשר היחידות שנותנים חמשת המקצועות הללו כמעט חסרות משמעות. באוניברסיטה העברית אפילו מוותרים על תנ"ך וספרות בחישוב הבגרות אם זה פוגע בממוצע. עצוב? מאוד.

אחת הבעיות העיקריות במקצועות הללו היום היא שהם הפכו למקצועות של "שינון חומר". משננים - עוברים בחינה - שוכחים. זה עד כדי כך פשוט. אני אפילו לא אגיד שאני שונה באיזשהי צורה, אולי מלבד באזרחות, שאני אוהבת, וחלקים מהחומר בשאר המקצועות. לא צריך ללמוד, לא צריך לחקור, לא צריך לכתוב, לא צריך להבין. מילה במילה, התלמידים משננים את החומר שהוכתב על ידי המורה (וזאת עוד בעיה במערכת החינוך של היום) ושופכים אותו על דפי המבחן. הם לא לומדים - לא כי הם לא יכולים, אלא כי הם לא צריכים.

בניסוי של אלן בדלי (Baddeley, 1966), אחד החוקרים החשובים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, בדלי הוכיח שמידע שנכנס לזיכרון לטווח הקצר שלנו עובר עיבוד שונה ממידע שנכנס לזיכרון לטווח הארוך שלנו. לכאורה, הוא הוכיח את קיום הזיכרון לטווח הקצר (מחלוקת ארוכת שנים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית - האם קיימים שני מנגנוני זיכרון, ארוך וקצר, או שקיים אחד), עד ששולמן, פסיכולוג קוגניטיבי נוסף, הוכיח שהעיבוד השונה לא נגרם בגלל שמדובר בשני מנגנונים שונים, אלא בגלל שהמטלה שבה בדלי השתמש גרמה להם להשתמש בעיבוד מסוים, אפילו בלי שהיו מודעים לכך (Shulman, 1970). המסקנה היא ברורה - עיבוד המידע שלנו תלוי במה שדורשים מאיתנו, ולא רק ביכולות שלנו.

יש לבחון כל מקצוע לגופו, כמובן, אבל הדבר החשוב הוא להכריח את התלמידים ללמוד באמת. לא לשנן, אלא להבין, לחשוב, לנתח ולנסות להסיק מסקנות בעצמם. לערוך מחקרים עצמאיים (אוטודידקטים הם אמנם מיוחדים, אבל מחקרים עצמאיים בכל זאת מלמדים את כל סוגי האנשים). להשתמש ביכולות שלהם ולפתח אותם, כל אחד את היכולות שלו. יש כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה דברים לעשות: להכניס לחומר דברים מסובכים יותר, ללמד בצורות שונות מהצורה הפרונטלית הרגילה והמשעממת, להפסיק להכתיב, לאפשר לתלמידים לבחור ללמוד דברים שמעניינים אותם, ועוד.

בספרות, לדוגמא, אפשר לראות רשימה ארוכה של אפשרויות לכל חלק בבגרות. סיפורים, שירים, רומאנים ומחזות - יש כל כך הרבה אפשרויות שמכולן כל מורה בוחר את הדברים שמתאימים לו. לטעמי הרשימה לא מעודכנת, אבל זו רק דעתי האישית, ובכל זאת הצלחתי למצוא ברשימה דברים שקראתי או כותבים שאני אוהבת. וכשאני מנתחת סיפורים לבד וחושבת על המשמעויות שלהם, או כשאני דנה בהם עם אנשים, אני מגלה פתאום שספרות יכול להיות אחד המקצועות הכי מעניינים שיש. ובכל זאת - בשנת 2008 עמד הממוצע הארצי בספרות על 72, אחד הציונים הנמוכים בבגרויות בישראל, והתחושה של התלמידים היא שבבחינה יש "לחפור". אידיאלי? אפילו לא קרוב.

הנה רעיון אחר: מתוך מגוון היצירות, המורים יכולים ללמד מספר קטן של יצירות (שניים-שלושה שירים, שניים-שלושה סיפורים, רומאן ומחזה) ממגוון קטגוריות שונות, כל אחד בהתאם להעדפות האישיות שלו ושל בית הספר. בכיתה יתקיים דיון אמיתי, לא הכתבות, והתלמידים ילמדו מהי ספרות, איך מבינים אותה, איך חושבים בצורה ספרותית, לצורך העניין. לאחר מכן, כשהם ידעו מספיק ויאפשרו לעצמם להיפתח מספיק לדברים האלה, הם יוכלו לעשות את אותו הדבר לבד, ליצירות שהם אוהבים, עם הנחיה מהמורים שלהם. זה אמנם לא יהיה קל וזה יהיה מעבר שיקח כמה שנים, אבל זאת לא הדרך למצות את הפוטנציאל שגלום במקצוע הזה? למידה כזאת תאפשר הרחבת אופקים, למידה משמעותית של ספרות והכרת כותבים שכל אדם פה צריך להכיר.

בדומה לכך, גם העקרונות שנלמדים בלשון מיותרים בפני עצמם, אבל שימושיים כשמלמדים יחד איתם גם את המשמעות שלהם. הבעה עצמית, מכל סוג שהוא (חיבור, סיכום, עבודה או הצעת מחקר) היא חשובה ומשמעותית הרבה יותר משניתן היה לחשוב שהיא על פי בחינות הבגרות שלנו. הבנה של תחביר וסוגי התפקידים השונים שקיימים מאפשרת יצירת משפטים נכונים, אם משתמשים בה. במקום לנתח מילים בצורה סכמתית, אפשר ללמד מה המשמעות של סוגי הניקוד ושל הבניינים השונים, לדוגמא, ומה המטרה בשימוש בכל סוג של מילה. יש כל כך הרבה אפשרויות שדרכן אפשר ללמד עברית נכונה, במקום להתעסק בפרטים הקטנים לבדם.

לא פחות חשובים ממקצועות החובה הם המקצועות הקשורים לידע הכללי. יכול להיות שתלמיד יסיים את בית הספר התיכון ולא ידע ממה בנוי כל חומר, מהם חוקי ניוטון, רעיונות פילוסופיים מרכזיים בהיסטוריה האנושית, איך לנצל כסף בצורה נכונה ובסיס בסוציולוגיה, לדוגמא? השכלה כללית לא פחות חשובה מבחינות הבגרות - ומבחינות מסוימות אפילו יותר. מעבר ליתרון הברור שזה ייתן מבחינת השכלה כללית, שיעורים כאלה חושפים את התלמידים למקצועות שקיימים באקדמיה ומאפשרים להם להבין מה הם רוצים ללמוד.

ובמקום ללמד רק את המקצועות עצמם, למה לא ללמד את כלי המחקר? כלים לחשיבה וניתוח? קצת פוליטיקה השוואתית באזרחות ועקרונות של המחקר המסורתי מול אלו של המחקר המודרני בתנ"ך? ללמד איך לחשוב בצורה מתמטית או פיזיקאית במקום להציב בנוסחאות כמו קופים שנתנו להם עפרונות? ללמד באמת היסטוריה דרך סרטים וכתבות, לנתח דמוקרטיות ואת מדינת ישראל באזרחות - יש כל כך הרבה אפשרויות שונות ומיוחדות. אמנם המידע שנלמד בבית הספר הוא מידע שהתלמידים חייבים להחזיק בו, אבל לא פחות חשוב מזה, הם צריכים ללמוד לפתח את החשיבה שלהם, למצוא את עצמם ולהפוך לאנשים טובים יותר.

איך הם יהפכו לאנשים טובים יותר אם התוכנית שלי ממוקדת רק במקצועות הלימוד? חינוך. חינוך אמיתי, שמתחיל כבר בגן וממשיך עד התיכון. במקום להכריח תלמידים להתנדב, צריך להראות להם את הצדדים החיוביים של התנדבות, לתת להם אפשרות לעשות משהו שהם אוהבים ולעזור לסביבה באותה ההזדמנות. חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית הוכיחו שכשאנשים עושים משהו שהם לא רוצים לעשות או לא מאמינים בו ומעניקים להם סיבה חיצונית להתנהגות שלהם, הם יקחו אותה כתירוץ במקום למצוא דרך ליהנות מהפעילות (Carlsmith, 1959). במקרה הזה, הם אכן יתנדבו - אבל חלק גדול מהם יפסיק ברגע שבו הם לא יהיו חייבים להמשיך, מכיוון שיש להם סיבה חיצונית להתנהגות שלהם*. ללמד להתחשב אחד בשני, לכבד ולהישאר רגועים. דרך פעולה של כל הגורמים במערכת החינוך, ולא רק המחנכים, אפשר לשנות את כל הקודים ההתנהגותיים הבעייתיים בחברה שלנו. אבל הכל מתחיל מהתמקדות בחינוך - ולא במילים שנכתבות על דפי התשובות לבחינות הבגרות.

*(חסקי לוונטל, יוגב-קרן וכץ, 2008 - על אחוזי ההתנדבות בישראל).

"ישראל היא מדינת עולם רביעי. זה זן ייחודי של מדינות: כאלה שהן בפועל מדינות עולם שלישי, אבל חושבות שהן עולם ראשון." (מיוחס לאלכס גלעדי)

בהקשר לציטוט הזה אפשר לדבר על הרבה דברים: על הכלכלה, על הבריאות, על הממשל והשלטון, על האלימות, אבל אפשר גם להעיר על זכויות האדם ועל החינוך. לציטוט הזה, שהופיע בסוף השבוע במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, אפשר לקשר גם אירוע שהתרחש בתחילת השבוע וגרם למחאה רצינית, הן של מורים והן של אזרחים אחרים: סיפור אדם ורטה.

אני אפתח בזה שאני לא יודעת מה באמת קרה שם. אם להאמין לו, הוא הביע את דעותיו והתלמידה הציקה לו לאורך כל השנה. אם להאמין לה, היא הביעה את דעותיה והוא לעג לזה. לפי המחאה של התלמידים שלו, קל להאמין שהאמת קרובה יותר למה שהוא מספר מאשר למה שהיא מספרת, אבל רק התלמידים שהיו בכיתה באותו השיעור יודעים מה באמת קרה שם. אבל האמת היא שלאור התבטאויות מנהל רשת אורט ונציגת הרשת, האמת של האירוע המסוים הזה הופכת לחסרת משמעות לחלוטין.

לדבריו, ורטה ניהל בכיתה דיון על המשמעות של הביטוי "הכי מוסרי בעולם". מה זה אומר על האדם או הגוף שעליו מדברים? מה זה אומר שנוגע למעשים שלו? האם אנחנו מתעלמים מהמעשים שלו, או שאנחנו משנים את הקביעה הזאת בהתאם למעשים? לדעתו, וגם לדעתי, אין שום בעיה בדיונים על הדברים שמתרחשים סביבנו, גם אם מדובר בנושאים מסוכנים למורים. "ראוי שהתלמידים יראו שיש לי התייחסות למה שקורה בעולם," הוא אומר. אם מטרת מערכת החינוך היתה להעביר חומר, מה שלא רחוק מהמציאות היום, הייתי מסכימה שזה לא ראוי לדבר על דברים מחוץ לחומר הלימודים. אבל בישראל שבה התפקיד של מערכת החינוך הוא לחנך, לדון, לנסות להבין מה קורה ואיך התלמידים מרגישים בנוגע לזה ולתת להם חומר למחשבה, הדיונים הללו וההתייחסויות לחיים שמחוץ לבית הספר לא פחות חשובים מחומר הלימוד, ואפילו יותר.

התגובה של רשת אורט מעניינת במיוחד. מצד אחד, הרשת מכריזה שהם מעודדים ביטוי עצמי והבעת דעות של המורים, כל עוד מדובר בדיון. מצד שני, בשימוע של ורטה ניתן לראות בדיוק את ההפך: "אתה מבין שהדעות שהצגת קיצוניות מדי?" שואלים אותו בהנהלה, אחרי שאמר שלדעתו צה"ל עושה דברים לא מוסריים (קביעה שהיא בהכרח נכונה בהתחשב בעובדה שמדובר בצבא). "אתה לוקח לעצמך סמכות לתת פרשנות למשהו שלא לך הסמכות לזה ... לתלמידים אין את הכלים לשפוט, משמע אתה עושה מניפולציה."

אבל אם חושבים על זה, התפקיד של מערכת החינוך הוא לא לתת לתלמידים את הכלים לשפוט? התפקיד של מערכת החינוך הוא לא להקנות לתלמידים כלים לבחון את הדעות שלהם ושל סביבתם, לבדוק את אמיתות העובדות שהם מקבלים ולנסות להבין מה באמת הם חושבים ובמה הם תומכים? בני נוער בתיכון, אנשים שבעוד רגע מתגייסים לצה"ל, לא אמורים לדעת לשפוט ולנהל דיון אמיתי בכיתה? ולמה לתלמידים מותר להביע את הדעות שלהם, אבל למורים אסור, אם הן מנוגדות לממשל הימני שלנו או לזה של בית הספר שבו הם נמצאים? מי החליט שאין לו סמכות לשפוט את צה"ל, כשבעצם כולנו עושים את זה, וגם הם בהנהלת אורט, בזה שהם מדגישים עד כמה צה"ל נהדר?

כי אני אמנם תומכת בצה"ל, ואמנם ביליתי את תקופת "עמוד ענן" בוויכוחים עם מישהי שתמכה בחמאס, אבל צה"ל אכן עושה מעשים לא מוסריים. אין אדם שמעולם לא עשה מעשים לא מוסריים, ובטח ובטח שאין צבא שמעולם לא ביצע מעשים לא מוסריים. יכול להיות שצה"ל מוסרי יותר מצבאות אחרים, ואני בהחלט מסכימה שיש ניסיון להפוך את צה"ל לצבא שהמוסר הוא אחד הדברים החשובים בו, אבל זה לא הופך אותו ל"הכי מוסרי בעולם", וזה לא הופך כל מעשה שהוא עושה למוסרי. מצד שני, גם הקביעה שחלק מהמעשים של צה"ל לא מוסריים לא אומרת שצריך להימנע מלהתגייס אליו, שהמטרה של ורטה היא לעודד השתמטות או בכלל, שהאמירה הזאת פוליטית באיזושהי צורה. "אם אמירה כזאת [שפוגעים בזכויות אדם] נחשבת אמירה פוליטית," אומר ורטה, ואני מסכימה, "המצב חמור".

כי זכויות האדם הן הזכויות הכי חשובות שיש. ומתוקף היותנו מדינה דמוקרטית, התפקיד שלנו הוא לוודא שאנשים מקבלים את הזכויות שמגיעות להן. לפעמים יש התנגשות עם זכויות אחרות, אבל תמיד יש פתרון שבכל זאת יספק את כל הצדדים (וזה, דרך אגב, התפקיד של מערכת המשפט). והעובדה שפוגעים בזכויות האדם, ובהקשר הזה במיוחד בחופש הביטוי, של ורטה ושל המורים בכלל, מראה שאנחנו לא שונים מכל מדינת עולם שלישי עם משטר דיקטטורי, שבה מעלימים את האנשים שמתנגדים לשלטון. אז פה לא מדובר בהעלמה, מדובר בפיטורים ובניסיון השתקה, לפחות מצד הרשת ומצד משרד החינוך, אבל זה לא פחות גרוע. כי המשמעות של זה היא עדיין שחופש הביטוי פה מוגבל למי שהדעות שלו מתאימות לשל ממשלת הימין.

אבל העיקר, "אנחנו מדינת עולם ראשון".

למי שמעוניין- הקלטה של עיקרי הדברים שנאמרו בשימוע (הארץ).

שני קטעים נוספים שאני ממליצה לקרוא: מהארץ ופוסט של Journeyman.

אני לא יכולה לספור כמה פעמים שמעתי את התירוץ "אנחנו רק בני אדם" או "אנחנו רק אנושיים" בתגובה לפגיעה באנשים אחרים. זה לא משנה אם מדובר בפגיעה פיזית או מילולית, בפגיעה במוניטין, בפגיעה נפשית או, הדבר האחרון שגיליתי שנוסף לרשימה, פגיעה בציונים.

כשהיינו בשיעור אנגלית היום המורה שלי דיברה על הבגרות בעל-פה. הבגרות בע"פ היא בערך בעוד חודש וחצי, ואנחנו כבר מתחילים להתכונן אליה. היא אמרה שהיא תיתן לנו טיפים ללמידה (הבגרות בעל פה מורכבת היום מחלק של שיחה וחלק של תשובות על שאלות בנוגע לפרויקט שהוכן קודם לכן בכיתה) לקראת החלק השני ושהיא גם תסביר לנו על איזה נושאים כדאי לנו לא לדבר ולאיזה פינות כדאי לא להיכנס בחלק הראשון.

השאלה המתבקשת היא, כמובן, לאיזה פינות כבר אפשר להיכנס בשיחה? ההיגיון אומר שבמבחן הזה בוחנים את רמת האנגלית ואת ההתבטאות של התלמיד, ולכן הפינות היחידות שאפשר להיכנס אליהן הן נקודות שבהן התלמיד לא יודע באיזה מילים להשתמש. אבל לא, למורה שלי היו דברים אחרים להגיד בנושא הזה: היא תזהיר אותנו מאיזה נושאים כדאי להתחמק ועל איזה רעיונות כדאי לא לדבר. למה? שאלה מצוינת.

מסתבר שכמו כל המורות לאנגלית, גם היא עורכת בחינות בעל פה בבתי ספר אחרים. היא סיפרה לנו על מקרה שבו תלמידה שהיא בחנה דיברה נגד עקרונות של מדינת ישראל ונגד צה"ל, ואם לצטט, "היא יכלה לקבל שמונים, אבל נתתי לה שישים". כשהיא נשאלה למה, התשובה היתה שהדברים של התלמידה הרגיזו אותה. כשנאמר שזה לא הגיוני שזה גורם הערכה, היא אמרה, "אבל מי יכול להוכיח שזה בגלל הדברים שהיא אמרה ולא כי הגיע לה?"

התירוץ שלה היה שאחרי הכל, היא רק אנושית, וזה טבעי.

אני יכולה לקבל את הטענה הזאת כשמדובר בחוסר זמן, או בטעויות, או במקרים שבהם אנשים לא משקיעים כמו שהם אמורים בגלל אירועים אחרים שמתרחשים בחיים שלהם. אם מישהו אומר לי שהוא לא הספיק לעשות את החלק שלו בעבודה בגלל שסבא שלו נפטר, נגיד, והוא, בסופו של דבר, אנושי, זה נראה לי הגיוני לחלוטין. אם מישהו עשה טעות, פספס משהו שהוא אמור היה לעשות או בטעות שלח משהו למקום הלא נכון – זה הגיוני, זה טבעי, וזה קורה לכולנו, מעצם העובדה שאנחנו בני אדם.

אבל התירוץ "אני רק אנושי" לא מתקבל כשמדובר בפגיעה בבני אדם. כי בתור בני אדם, אחד הדברים המרכזיים שמתפתחים אצלנו הוא המוסר שלנו. על פי המודל של לורנס קולברג (1964, 1981), אפילו יש שלבים להתפתחות המוסר שלנו. אנחנו מתחילים ממוקדים בעצמנו (שלבים אגוצנטריים), ממשיכים בהתמקדות בחוקים ובסביבה, ובסופו של דבר אפילו מגיעים למוסר גבוה שמושתת על עקרונות. המוסר, על פי דעת רבים, הוא הדבר המבדיל אותנו מבעלי חיים אחרים, והוא חלק משמעותי מהיותנו בני אדם. כשמדברים על פושעים, לדוגמא, אחד הדברים המרכזיים שאומרים הוא שאין להם מוסר.

נכון, קל להצביע על פושעים ולהגיד שהם לא מוסריים, כי הם ביצעו את הפשעים שלהם בכוונה, או שהיתה להם מטרה כלשהי, או כל סיבה אחרת שאפשר לשייך לחוסר מוסר. אבל כשאנשים פוגעים אחד בשני ותוקפים אחד את השני ואומרים ש"הוא עצבן אותי", או "הוא התחיל", בהרבה מקרים לא מדברים על חוסר במוסר – אלא על מעידה. מלבד זה, "הם רק בני אדם", נכון? זה קורה לכולנו.

רק שזה לא קורה לכולנו, וזה שאנחנו משתמשים ברציונל שאומר שאנחנו רק בני אדם לא הופך את זה לבסדר. פגיעה היא פגיעה היא פגיעה, ושום סוג של פגיעה היא לא מוסרית. גם אם "הוא התחיל" וגם אם "זה הגיע לו" ובטח ובטח שגם אם "אני רק אנושי ולא הצלחתי לשלוט בעצמי הפעם". כי "אני רק אנושי" הוא לא תירוץ, בדיוק בגלל שבני אדם הם יצורים מוסריים. רציונליזציה ושכנוע עצמי לא הופכים את הפעולות ליותר מוסריות, אלא הופכים את האדם לפחות מוסרי, בדיוק בגלל שזה נראה לו הגיוני לפעול בצורה הזאת.

קולברג האמין שכל בני האדם מגיעים בסופו של דבר לשלב השישי, שהוא "מכוונות כלפי עקרונות אתיים". בשלב זה בני האדם פועלים לפי עקרונות אתיים ומחליטים החלטות המתאימות לדעות ולעקרונות שלהם. על פי קולברג, דברים כאלה בכלל לא אמורים לקרות בעולם שלנו, שהרי כולנו אדם בעל המוסריות הזו יודע שזה לא נכון לפגוע באדם אחר כך.

אבל הנה, זה קורה. ולא מדובר רק במורה אחת, אלא בכל* המורים. ולא מדובר רק במורים, אלא בכל* המבוגרים. ולא מדובר רק במבוגרים, אלא בכל* בני האדם שחיים על הפלנטה הזאת. והתירוץ המרכזי הוא, "אני רק אנושי", כאילו אנחנו חיות פרא שלא מבינות עקרונות ומוסר.

מעניין לאיזה שלב מוסרי קולברג היה משייך את כל האנשים האלה. לדעתי הם אפילו לא עוברים את השלבים האגוצנטריים, שאפילו ילדים קטנים בדרך כלל מצליחים לעבור, לפחות עד ה"חינוך" שלהם.

*תמיד יש יוצאים מן הכלל, כמובן. המטרה בשימוש במילה "כל" היתה להדגיש עד כמה זה נפוץ בתרבות שלנו, בין אם אנחנו מכירים בזה ובין אם לא. כי האמת היא שכל אחד עשה את זה לפחות פעם אחת.