אני כל כך אוהבת את השיר הזה שלא אכפת לי שזאת בערך הפעם השמינית שאני משתמשת בו ככותרת.
הימים האחרונים היו לא פשוטים. לא, "לא פשוטים" זה עדין. יותר "הרגישו כאילו הם מגיעים ישר מהגיהינום".
לכאורה, הכל נראה בסדר. אני שונאת את זה, את הימים האלה שהכל נראה בסדר מבחוץ ואף אחד לא מצליח להבין למה אני בכזה גיהינום פנימי. זה נראה להם כאילו אני מאבדת פרופורציות ומגיבה לדברים בלי קשר למציאות, ויכול להיות שזה נכון, אבל אין דבר כזה מציאות. או שליתר דיוק, יש דבר כזה מציאות, אבל היא לא רלוונטית לכלום. כי בסופו של דבר, כולנו חיים במציאויות נפרדות, בתוך הראשים שלנו, ואין לנו באמת מושג מה קורה במציאות ה"אובייקטיבית".
אבל הם לא מסוגלים להיכנס לראש שלי, והם לא מבינים כמה זה כואב, אז הם חושבים שאנחנו חיים באותה המציאות.
ואני לא כל כך בטוחה בזה.
כשדיברנו בשלישי הוא אמר שרוב הבעיות שאני מתמודדת איתן לא כאלה שונות משל אנשים אחרים, אבל אני פשוט רגישה יותר. ואז הכל כואב פי מיליארד יותר. וזה לא חדש, בטח שלא לי, אבל זה רק מחזק את התחושה הזאת שאני לגמרי לבד. כל הפחדים המטופשים והתלושים-מהמציאות-לגמרי האלה, כל הכאב, הקושי הזה לדבר בכנות ולא להיכנס למעגל מטורף של פחדים ואובססיות - הם לא מבינים את הדברים האלה. עדיף להם, כנראה, אבל זה היה נחמד אם מישהו מלבדו היה מצליח להבין שאני לא מאבדת פרופורציות. שיש שני חלקים אצלי, החלק הזה שכולם רואים ואז בטוחים שהם מכירים אותי, והחלק הקטן והפצוע שמפחד מכל אינטרקציה עם העולם החיצון.
אז הם חושבים שהם מכירים אותי. והם חושבים שאני בדיוק כמוהם. והם לא מבינים למה אני עושה דברים כמו שאני עושה אותם.
אבל בינינו, גם זה לא חדש. זה פשוט מורגש במיוחד עכשיו כשאני עובדת בקבוצה כל כך קטנה וסגורה.
ואני בכל זאת אומללה מכל מה שקורה סביבי.
כבר שבוע שאני שוקלת להגיד שאני חולה ופשוט לא לבוא לעבודה. אולי אני עוד אעשה את זה.
*האבסורד זה שלכאורה הכל מושלם. אני מדברת עם חברים, עובדת בעבודה שאני נהנית ממנה, לומדת מה שאני אוהבת. בקיצור, לא יכולתי לבקש יותר מזה. אבל זה רק בחוץ.
Hamlet: Denmark's a prison.
Rosencrantz: Then is the world one.
Hamlet: A goodly one, in which there are many confines, wards and dungeons, Denmark being one o'th'worst.
Rosencrantz: We think not so, my lord.
Hamlet: Why, then, 'tis none to you; for there is nothing either good or bad bug thinking makes it so: to me it is a prison.
Rosencrantz: Why then, your ambition makes it one: 'tis too narrow for your mind.
Hamlet: O God, I could be bounded in a nutshell and count myself a king of infinte space, were it not that I have bad dreams.
מישהו אמר לי לא מזמן שהשלמה היא מילה יפה, כי זה לקחת משהו שהוא פגום במציאות, איזושהי מציאות פגומה או דבר כזה, ולהפוך אותו לשלם עבורנו, לפחות בחוויה שלנו. אם חושבים על זה, זה די נכון. וזה ניסוח די מוצלח למשהו מאוד משמעותי בחוויה האנושית.
אני לא כל כך מוצלחת בזה.
אם יש משהו שהבנתי בשבוע האחרון, זה שבעצם אני די גרועה בזה. לא די גרועה - מאוד גרועה בזה. אני מניחה שאני לא כל כך יודעת לעשות את זה בלי להוריד מהערך של הדברים הלא טובים שקורים. כי זה באמת לא פשוט להשלים עם דברים שמצפים להם כל כך הרבה.
אבל זאת בעצם הדרך היחידה להתמודד, לא?
ובכל זאת, הלוואי שזה היה קצת קל יותר. מצד שני, דברים קלים היו משעממים...
עמוק עמוק בפנים, מי אני? הילדה הקטנה שנצמדת לדובי שלה? הנערה הפגועה והמדוכאת שמאמינה שכולם מנסים לפגוע בה? האישה הצעירה שהם ראו בי, שחושבת ומחייכת ולומדת? הכותבת המדהימה שמצליחה לרגש אנשים כל פעם מחדש? אן? ארין? קיילה? עוד מיליון ואחת דמויות שיצרתי או הזדהיתי איתן?
אני יודעת שאני מציגה, על פני חוץ, שאני יודעת. שאני מגובשת והחלטית ויודעת. אני יודעת שהם רואים בי את מה שהם רואים בי מסיבה מסוימת; שאם יש מישהו שאני סומכת על שיקול הדעת שלו, על זה שהוא מכיר אותי באמת, זה הם. אני יודעת שהם תמיד יידעו, תמיד יותר טוב ממני. אבל לפעמים אני תוהה אם גם הם מפספסים משהו. משהו משמעותי וחשוב וענק בי שאפילו אני לא רוצה להכיר בו.
זה קורה במיוחד אחרי הסיוטים האלה.
אחרי הסיוטים שגורמים לי לשאול את עצמי אם אני מטורפת. אם בעצם אנחנו בכלל חיים בעולם הזה, או שכל הסרטים והספרים האלה תמיד היו נכונים. שאולי אני כמו אליזבת, לכודה בעולם בתוך הראש שלי, או בעצם כמו במטריקס, וכולנו לכודים ואפילו לא יודעים. ואולי בעצם כמו קיילה, קיילה המסכנה שלי שאני כל כך אוהבת למרות שהכרתי אותה אתמול, ונמחק מאיתנו כל מה שהופך אותנו לאנחנו, ואנחנו אפילו לא יודעים, כי אין לנו סקדרים ואין לנו מוניטורים ואין לנו הורים חדשים וסביבות חדשות.
היא בונה את החומה שלה, ולפעמים אני תוהה אם שלי כבר כל כך גבוהה שאני לא יכולה להרפות ממנה.
שאף אחד לא יכול להרפות ממנה. מהחומה שלו, שהופכת אותו לשונה ובלתי נראה ולא מסוכן. שמגינה עליו מפני כולם עד שאפילו הוא כבר לא יודע מי הוא ומה הוא. כי הם כבר לא יודעים, אף אחד לא יודע.
ואחרי זה אני חושבת שאני מטורפת, שאלה סתם שטויות, שזה סתם מד"ב שאולי יהפוך למציאות בהמשך, אבל לא כרגע. שאני יודעת מי אני ומה אני ואני מרוצה ממי שאני ומהכיוון שאליו אני הולכת. כי טוב לי, ואני עושה דברים שאני אוהבת, ואני מגיבה עם אנשים, ואני סופסוף כותבת ספר באמת. כי הם יודעים ורואים.
אבל אז מגיע עוד חלום כזה שמשאיר אותי מטושטשת במיטה, חסרת מודעות לחלוטין למציאות סביבי, ואני כותבת עד שאני לא מצליחה להרגיש את היד שלי, אבל החלום עדיין שם, תמיד, אורב לי באיזו פינה חשוכה בראש שלי. גורם לי לרצות לוותר. גורם לי לרצות לשקוע בשינה כזאת, מלאת חלומות, ופשוט לא להתעורר כי החלומות אמיתיים יותר מהמציאות ואין טעם להתעורר.
The same thing everybody dreams about, I tell her. I dream about where I'm going.
She always laughs at that. But you're not going anywhere, you're just wandering about!
That's not true. Not anymore. I have a new destination. My journey is the same as yours; the same as anyone's. It's taken me so many years, so many lifetimes, but at last, I know where I'm going. Where I've always been going.
Home.
The long way around.
-The Day of the Doctor
I suppose one of the things I learned today is that sometimes you gotta do something you don't like - step out of you comfort zone and look at the past squarly in the eye. Nobody likes stepping out of their comfort zone, but I suppose if we never did that, we would never have been who we are.
So you see, sometimes you have to face things you didn't want to face. It doesn't have to be the murder of 2.47 billion innocent children; it only needs to be something you're terrified of, something that haunts you and never lets go. And then after you face it, after you manage to make it through, you suddenly feel lighter, as if you've been carrying such a terrible burden up until now.
And this is home.
It feels very natural to me to play this tune over and over again after major things happen. It begins very slowly, very quietly, with a hint of longing and a desire to go back to the way everything was, a hint of sadness, almost, but then it becomes so powerful and filled with hope, so very different and ready to face everything that comes up, no matter what it might be. (Would probably be fair to mention it's a part of the theme known as I Am The Doctor, so it probably makes sense.)
Because, you know, today was big. Like, really big. And I was terrified. Not because of the Major General we've had at the office (who does he think he is, bothering me in the middle of important work?), and not because of my new entrance card, and now because of settling in, but because of this tiny little phone call, this tiny little text. The closer the hour was, the more nervous I became. I was literally on the verge of either throwing up or shooting myself. I probably would have done the first if it wasn't for the cute guy at the office, who offered me to go get food and made me laugh nonstop (and has a girlfriend, unfortunately).
But you know, it wasn't that horrible. I was really nervous. And at some point, after staring at actionscript for half a day and everything, we sort of just gave up and started joking around, but I really could still feel my heartbeat, going mad like that. And it was funny, because I was free the whole day, but just when the class started, he called. And it was okay. We talked completely normally. And then... then I thanked him for calling, because the only reason I made contact was my sister, and he was surprised, as if he didn't even think about the possibility I'd (naturally to me) think he wants to erase me altogether. And we talked for a bit, and agreed on some things and disagreed on others, and... it was just what I needed.
And you see, that's home. Because yes, it was a terrifying day and a terrifying thing to do, but eventually, I did it. And I'm feeling a hell of a lot better, even though that was a huge step outta my comfort zone. And even though I like to think it's not that big a deal to me, I suppose I'm so used to changing things where nobody wants that changem that it's actually become a part of my comfort zone. Crazy, isn't it?
And I'm proud of that. Very much. I'm proud of the changes I'm leaving behind me. I'm proud of the fact I've changed things in a way people just can't forget me. I'm proud of how I do things to make myself feel better but they actually effect everybody - in an amazing new way. And I wouldn't have been here, doing those things, if I stayed in my comfort zone all the time.
And it certainly wouldn't have happened without them.
Very much to think about tonight, isn't there? But I'm happy. I really and truly am, and screw the universe. :-)
When you're a kid they tell you it's all, grow up, get a job, get married, get a house, have a kid, and that's it.
But the truth is the world is so much stranger than that.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm