I'm not sure what it is, exactly. I'm not sure why it's so odd, or why I'm feeling both comfortable and uncomfortable at the same time. Maybe it's because it's been nearly nine years since I came here for the first time. Maybe it's because it's been nearly six years since I left. 

We came to see my sister graduating high school. It's an odd experience in itself, suddenly seeing the people you've heard about for years, but I never realised how much more surreal the experience is when it's a place you went to yourself. And it wasn't just a day, mind you; those were some significant years in my life. Most of them are probably even in the early pages of this blog. Three whole years. 

I've met two of my teachers, too. It was somewhat awkward for me before,  because it's going into the same place, walking in the same areas and corridors and courtyards I walked in as a kid (or a teen, whatever), and seeing them filled with people I've never met. Here and there some flashbacks, but no person I can actually talk to. Like it's been decades, and they're all gone. The past and the present, colliding. 

It's kinda like watching a 3D film without the 3D glasses. 

I started feeling a bit more comfortable once I met one of my favourite teachers. There's literally no bad thing I can say about her, and after I switched schools she's been one of the few I've really missed. For the most part, I did love this place. I certainly felt the teaching levels were higher, but that's a whole other thing. If it weren't for that awful class, I might have been happy there. But it was marvellous to see her again, and I really wish I'd have had the chance to catch a couple of others. Work comes first, though. 

At the beginning I kept having flashbacks to my own graduation. I kept expecting to see Mr G there, smiling at me, all touched and excited. I kept wanting to see him. I kept wishing he could be there.

But that's not the way the world goes, does it?

אז הייתי היום במד"א בפעם הראשונה מזה 3.5 חודשים.

כן, זה היה מגניב. היו לי חדשה ומישהי ותיקה שמתנהגת כמו חדשה (כנראה שהיא עשתה עשר משמרות?...), היו ארבעה מקרים והעברה, היה פנצ'ר, נסענו למוסך, היה AV Block (שזה סוג של אוטם)... היה מגניב. ונורא התגעגעתי למד"א ולתחושה של מד"א ולנסיעה בדחוף וללעשות טפסים וללמדוד ל"ד ודופק וכל אלה... בדרך חזרה נסעו איתנו פרמדיק ומשתלמת ובכלל היה מעניין... בקיצור, היה טוב. (ולא לשכוח שדיברתי עם ה-BFF כ-ל היום על ששאוש"ק = אדיר)

אבל כמובן שלא בגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה.

אני כותבת את הפוסט הזה כי היה היום יום מאוד... עמוק מבחינה רגשית.

בבוקר החלטתי סופסוף שאני שולחת ל-MIG את הסמס ששואל אם אני יכולה להתייעץ איתו. עדיין לא הצלחתי לשכנע את עצמי לשלוח למר ג' סמס - אני פשוט מפחדת שזה יהרוס את השלום העדיין-שביר שיש לנו, וזה הדבר האחרון שאני רוצה. זה כאב מספיק בפעם הראשונה. אני יודעת שהלב שלו ירצה לעזור, אבל אני לא בטוחה מי ינצח בקרב הזה, הלב או החשש שאני אנסה לעשות משהו, ואני באמת לא בטוחה איך הוא יגיב לזה - אבל אני עדיין רוצה לעשות את זה ואני מניחה שאני גם אולי אעשה את זה מתישהו. בכל אופן, עם MIG זה הרבה יותר פשוט, אז שלחתי לו סמס וקיוויתי לטוב, והוא אמר שאין בעיה ושהוא יתקשר.

אז כן, כל החלק הראשון של הבוקר שיגעתי את עצמי ב"זה יכול לקרות עכשיו? זה יכול לקרות עכשיו?". אני חושבת שתפקדתי טוב, אבל זה רק כי במד"א אני כבר מנוסה מספיק בשביל לעבור לטייס אוטומטי. מדדתי ל"ד, מדדתי דופק, עשיתי דברים, היה נחמד... אבל כל הזמן חשבתי רק על מה שאני הולכת להגיד ולעשות ומה שיקרה.

הוא התקשר בדיוק כשנכנסנו לביה"ח עם ה- AV block שלנו. ותודה לאל שזה היה אז (לבנאדם יש טיימינג גאוני. הייתי יוצאת אם היינו מול חולה, אבל הייתי מעדיפה לא לדבר הרבה מול אנשים אחרים). לקח לי קצת זמן להגיד מה מפריע לי ומה קורה, במיוחד לאור העובדה שאני עדיין לא כל כך יודעת איך להתמודד עם דבר כזה (ולא, אני לא מתכוונת להגיד מה קרה), אבל בסופו של דבר הצלחתי לדבר וזה די זרם. הוא הקשיב, ענה, הסביר, ייעץ... כל מה שהייתי צריכה. והוא מכיר אותי טוב והוא כבר מכיר גם את אמא שלי, והוא יודע בסך הכל מה קורה ואיך קורה ומה מתאים לעשות. לא לשכוח את העובדה שאני סומכת עליו ואת העובדה שיש לו תואר שני בפסיכולוגיה... וזה היה קלאסי לפנות אליו.

בקיצור, התמודדתי קצת עם דברים, (הוא אמר משהו שנשמע לי מוכר, אבל אני לא בטוחה אם חשבתי את זה, קראתי את זה או שמר ג' אמר לי את זה), קיבלתי הצעה ממנו וברגע שניתקתי איתו כבר התחלתי לעבוד על לקיים אותה. אני מקווה שזה יעבוד, כי אני עשויה להוציא את עצמי מדעתי אם זה לא יעבוד, אבל אני סומכת עליו.

והוא גם הרגיע אותי. בפעם הראשונה מאז יום שלישי, אני באמת רגועה. אני יודעת שהוא צודק ושמה שהוא אמר לי נכון ואני יודעת שאני יכולה להירגע קצת. קצת - כי אני בכל זאת דואגת, אבל אני בהחלט יכולה להרשות לעצמי גם להירגע מדי פעם. ברור שאני דואגת, אבל לא להגזים עם זה. מה שרציתי לעשות בכל מקרה כנראה לא היה מועיל. (אני מניחה שבאיזשהו מקום ידעתי את זה, אחרת הייתי מתווכחת איתו כשהוא אמר את זה, אבל זה שהוא אמר את זה הפך את זה לדבר הנכון לעשות. פשוט כי הוא יודע וכי אני סומכת עליו, לא משום סיבה אחרת.)

אז זה היה קצת רגשי וזה כן היה קצת קשה ואפילו כמעט בכיתי. אבל אני מרגישה יותר טוב. 

הפסקה כדי לציין שאני מאושרת שהבנאדם הזה אי פעם נכנס לי לחיים, שהתקשרתי, שנכשלתי במתמטיקה בשנה שעברה, שהקשבתי למר ג', שהייתי חסרת ביטחון עצמי בצורה מזעזעת ושניגשתי לפסיכומטרי עכשיו. תודה למי שזה לא יהיה שהביא אותו לחיים שלי ותודה לו על כל מה שהוא עושה עבורי ונותן לי. 3>

יצאנו משם ואז חזרנו עם הנסיעה האחרונה שלנו לאותו היום. הגענו לביה"ח, נכנסנו, הכנסנו את החולה, סידרנו את כל העניינים, ובסוף הלכתי לשטוף ידיים. התחלתי להתקדם חזרה לאמבולנס ולהפתעתי נתקלתי בשני ילדים מהכיתה הקודמת שלי. הם גדלו קצת, אבל לא ממש השתנו יותר מדי וזיהיתי אותם בשנייה שראיתי אותם.

וזה היה הזוי. היה את כל הקטע של "מה אתם עושים פה? איך הגעתם לפה?", כי זה בית החולים שקרוב לתחנה שלי, לא שלהם. וזהו, ושאלו אותי איפה אני מתנדבת ולמה אני לא מתנדבת פה, ושאלו קצת על בגרויות וכאלה, והם סיפרו קצת על בגרויות וכאלה, ובסוף הם הלכו לשטוף ידיים ואני חזרתי לאמבולנס. הבת שהיתה שם מקסימה - היא היתה ידידה שלנו כשהייתי שם והיא באמת נחמדה. הבן שהיה שם... טוב, הוא היה נחמד אלינו בתחילת כיתה ז', אבל אני מניחה שהוא רצה יותר מדי להיות פופולרי, והתחיל להתנהג לא יפה. המבט שנתתי לו ברגע שראיתי אותו גרם לו לשתוק לאורך כל השיחה. #win

אני יודעת, זה ילדותי ואני מנסה לעבור הלאה, אבל זה עדיין קצת קשה לי. אם הייתי יכולה לבחור בין ההתעלמות של הילדים בכיתה הנוכחית שלי לבין הפגיעה של הילדים בכיתה הקודמת שלי... הייתי בוחרת את ההתעלמות, למרות שהיא כואבת. זה כואב הרבה פחות משמציקים לך כל הזמן.

והקטע עצמו לא היה רגשי, פשוט הזוי. אבל... אבל בדרך הביתה, כשנסענו, הבנתי פתאום שזאת הפעם הראשונה שאני יכולה להישיר אליהם מבט, להסתכל בעיניים שלהם ולשדר "הכל בסדר". כי כשראיתי אותם בפעם הקודמת היה מרץ 2012, אני רק מצאתי מקום בתחנה הזאת, והייתי בנאדם די אומלל. זה היה "היי, מה נשמע?", אבל לא יותר מזה, פשוט כי לא הייתי מסוגלת להודות בזה שרע לי ושאני מתחרטת על הרגע שהגעתי למקום הזה, בטח ובטח שלא כשהגיע ילד מהכיתה הנוכחית שלי. אבל היום... היום אני באמת בסדר. תודות למר ג', אני באמת באמת בסדר. יש לי עוד מה ללמוד ועל מה לעבוד, אבל אני בסדר, ואני שמחה, ואני יכולה להגיד שאני בסדר, ואני יכולה לשדר שאני בסדר, כי אני באמת בסדר.

וזה המון. ולהבין פתאום שזה עדיין כואב לי, מה שהם עשו לי, ולהבין שהיום אני במקום שאני יכולה להגיד שלעבור היתה ההחלטה הנכונה, ושאני בסדר... זה המון.

אז כן, משמרת קצת הזויה. *בקטנה*

אן.

זהו זה. גמרנו חטיבה. בפעם הבאה שבה נחזור לבית הספר נחזור לשנה ארוכה וקשה, שבסופה נעשה בסביבות רבע מהבגרויות שלנו. פחות או יותר.

חזרתי לפוסט של סיום שנה שעברה, שואלת את עצמי מה השתנה מאז. כמובן שהשתנה. הרבה השתנה.

המסגרת השתנתה. הרגשות השתנו. האנשים... לא בדיוק השתנו, אבל המורים כן. הל, איי צ'יינגד. אנד אה לוט.

זה היה בדיוק כמו בשנה שעברה- בכלל לא הרגיש כמו היום האחרון. עד התעודות, מן הסתם. ואם לא מזכירים את העובדה שלא הלכתי עם תיק לבית הספר. אני. שכל הזמן לוקחת איתה מחברת או משהו. אבל לא, הפעם לא לקחתי איתי תיק. זה היום האחרון. למה לקחת? [בדיעבד, זאת היתה טעות, אבל זאת לא הפואנטה. לא. אז עוד לא ידעתי.]

את כל הפרידות שלנו עשינו לפני, וכעיקרון אנחנו ממשיכים עם אותה מחנכת [או ליתר דיוק, "מחנכת". אין לנו מחנכת. הם יכולים להגיד שכן, אבל אין לנו. וכמובן, אני חייבת לציין שאני אמרתי שזה יקרה בסוף שנה שעברה. אף אחד פשוט לא הקשיב.], ככה שלא באמת היו פרידות מיוחדות. אנחנו כיתת מחוננים, אחרי הכל. רוב המורים שלנו היו מורים של התיכון (ועוד בטח המורים הכי טובים של התיכון), ואלה שלא לימדו אותנו שנה אחת, גג שנתיים (רק מורה אחת, אם אני זוכרת נכון. אה, והמורה לפיזיקה, שפגשנו היום בקניון וזכר את השם שלי. זה היה די מטריד). לא היו פרידות, לא ממש. אולי בגלל זה זה הרגיש עוד פחות כמו סוף השנה. אולי.

בכל מקרה, בשעתיים הראשונות ראינו סרט. איזה משהו עם ג'ניפר אניסטון (כל השעה הראשונה ישבתי לנסות להיזכר מה השם שלה, כל פעם עלה לי "רייצ'ל" לראשXD), לא זוכרת מה השם שלו. חדש יחסית. פברואר השנה, אם אני זוכרת נכון.

שוב, לא הפואנטה.

אחרי זה הלכנו בחזרה לכיתה. קיבלנו עבודת קיץ בערבית. זה בערך היה הקטע של היום שבו הוא הפך להיות אחד הימים הפחות נחמדים שהיו לי לאחרונה. העשרים ביוני. מי היה מאמין.

לפני בערך שבוע חברה שלי (אחת מהבודדות שיש לי בכיתה הארורה הזו) סיפרה לי שאמא שלה שוקלת להעביר אותה בית ספר בכל זאת. לא חשבתי שזה ייצא לפועל. קיוויתי. היא היתה החברה הכי טובה שהיתה לי בכיתה הזאת. לא הייתי אומרת בכללי, אבל לפחות בכיתה. לא שזה שינה משהו, כן?

היא הזכירה לי את זה היום, כשהיא התלהבה שהיא לא צריכה לעשות את העבודות קיץ. כמובן שסתמתי ושיתפתי פעולה.

אחרי זה הייתי צריכה לשמוע מה"מחנכת" שלי שגם חברה טובה אחרת עוברת. ולא סתם עוברת, אלא לאותה מגמת רפואה שכבר הזכרתי כאן יותר מפעם אחת. אני אחפש מאוחר יותר את הפוסטים, אני אשים פה קישור. העניין הוא שלא רק שגיליתי את זה היום, ולא רק שזאת המגמה שאליה אני תכננתי לעבור (שזאת, אגב, בדיוק הסיבה למה לא רציתי לספר להם עד לקראת סוף השנה או משהו), אלא שהייתי צריכה לשמוע את מהמחנכת. לאבלי, איסנ'ט איט?

שוב, להעמיד פנים שאני שמחה. זה בסדר, אל תרגישו רע על זה שגרמתם לזה, התרגלתי.

עכשיו, זה פשוט. עד היום היינו קבוצה של ארבע בנות ועוד שני בנים, חברים שלנו, גם אם לפעמים הם קצת הרגיזו אותי. אבל חבר זה לא כמו חברה. ואל הרביעית אני לא ממש מתחברת. מה שמשאיר אותי בערך לבד.

גרייט.

שאר היום היה סתם. התעודה היתה סבירה (ממוצע 85, שנתי 88.4, והכל בגלל פיזיקה וכי הייתי חולה באחד המבחנים במחשבים), אבל לא בדיוק מה שקיוויתי, וזה, כמובן, אומר שאני גם לא מקבלת את כל הכסף. עברתי חצי מהדרך הביתה בשביל לגלות ששכחתי את המפתח בבית, בתיק שאותו לא לקחתי, יחד עם הכרטיסיה והכסף. נפלא. למזלי הייתי ליד הספריה, אז עצרתי שם וחיכיתי לאבא שלי.

בדרך גם דיברתי עם אמא שלי והכל. אחרי זה היא דיברה איתו (בעיקר בשביל להגיד לו איפה אני, כי בספרייה לא מדברים בנייד), וכשהוא בא לקחת אותי הוא סיפר לי שהוא דיבר עם בית הספר שיש בו את מגמת הרפואה ההיא ונראה מה אפשר לעשות בשביל בכל זאת להעביר אותי לשם. כי פיזיקה אפשר להשלים אחר כך. תיכון לא חוזר על עצמו.

וזהו. ועכשיו צריך לשקול את זה.

השאלה היא אם אני שוקלת את זה גם כאן. אני חושבת... לא יודעת. אולי זה עדיף.

אה, והכי מצחיק?

גם עכשיו, כשישבתי לכתוב את הפוסט הזה, שמעתי את "Start Again", גרסאת האוס. בדיוק מה ששמתי שנה שעברה.

אן.

אה, ומסקנה?

אולי ה"וי" בכל זאת צודקים בנוגע לרגש.

הייתי היום בטקס יום הזיכרון של אחותי [והכיתה שלה, מן הסתם].

האמת היא שאני לא זוכרת ממנו הרבה (למרות שהוא נגמר רק לפני שעה). קצת של "הם עשו", כמה דברים שהיו שונים, כמו קטעי התנועה וכמה מהשירים. כמה משפטים, כמה רגעים שלהם על הבמה כשאני לא. רק קצת.

אבל זה לא שאני לא זוכרת אותו. אני זוכרת, פשוט בשנתיים שבהן אנחנו עשינו אותו. אני זוכרת את החזרות המתישות, הלא נגמרות, שהתחילו עוד לפני פסח והלכו ונעשו ארוכות יותר ככל שהתקרבנו ליום הזה. החיבור של כל השירים, קטעי התנועה וקטעי הקריאה השונים. כל המתח והלחץ בימים שלפני. היום, שלוש-ארבע שנים אחרי, אני מתחילה לחשוב שבכלל לא הבנתי כמה הוא קשה.

בשנה הראשונה שעשינו אותו הרווחנו. כי בכלל לא היינו אמורים לעשות אותו. אבל בכל זאת עשינו אותו, ובגלל שזאת עדיין היתה המנהלת הקודמת, שהכירה חלק מהנופלים, היא סיפרה לנו קצת על כל אחד. ישבנו מול פינת הזיכרון והקשבנו לסיפורים של אנשים "שהיו ילדים כמונו", כמו שנאמר בטקס. אני לא זוכרת הרבה מזה, אבל יש קטעים, מדי פעם, שחוזרים.

אני זוכרת כשרק התחלנו לעבוד, והמחנכת שלי חילקה לכל אחד קטע משלו. היה לי קטע של חיים חפר עם עוד מישהו - למרות שאני לא בטוחה אם בכיתה ה' או ו'. יש לי את זה עדיין איפשהו, אני בטוחה. אני זוכרת שבהתחלה היינו עובדים על זה בכיתה ובסוף ערכנו את ההעמדה באולם ספורט, על הבמה. אני זוכרת את השמות של חלק מהנופלים, וזה מרגיש נכון להגיד אותם יחד עם הילד שאומר את זה מהבמה.

זה תמיד היה יום קשה. אבל לא נורא קשה, כי אני לא מכירה את זה אישית (תודה לאל). אבל זה עדיין היה קשה. במיוחד כשעומדים מול ההורים השכולים וצריכים להסתכל עליהם ולקרוא את הטקסט...

זה יום שהוא לא קל, בטח ובטח שלא לילדים ביסודי שעורכים את הטקסים האלה. הילדים האחרים יכולים לא להבין, יכולים לעבור טקס וגמרנו, אבל אצלנו... זה אף פעם לא היה ככה. כבר היו ילדים שנשברו. ילדים שהיה להם קשה מדי. כבר קרו דברים כאלה.

אני זוכרת.

אן.