דמיינתי את היום הרבה פעמים בחודש האחרון, אבל באף אחת מהפעמים האלו לא חשבתי שיכול להיות שאני אפילו לא אדבר איתך.

החודשים האחרונים היו מטורפים. במיוחד החודש האחרון, אם להודות באמת. אפילו עכשיו, עם כל מה שקורה אצלי, אני מגלה שאין לי מושג איך אני מרגישה בכלל. הדבר הכמעט יחיד שאני בטוחה לגביו זה שאני עייפה.

אתמול כשהייתי אצלו, הוא שאל מה החלטתי לגבי היום. בשבוע שעבר, כשדיברתי עם אמא על היום, היא אמרה שנראה לה שלא תבוא, כי זה היום החופשי שלך, וחשבתי לעצמי שאם לא תהיה שם, אז אין באמת סיבה שגם אני אהיה שם - כי בוא נודה בזה, אני מגיעה בעיקר כי זה לגיטימי שאני אהיה שם לראות אותך, בניגוד לשאר הימים. כשסיימנו את הפגישה בשבוע שעבר זרקתי לו משהו על זה, והחלטנו שנדבר אתמול, אבל בסופו של דבר, אתמול היו לי כל כך הרבה דברים על הראש שאמרתי לו שאתה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע.

זה עדיין די מדויק, בינינו.

ובכל זאת, כשראיתי אותך, כששמעתי את הקול שלך ואת הצחוק שלך כשדיברת עם כמה מהתלמידים לשעבר שלך, כל הרגשות האלה חזרו ללב שלי כאילו הם מעולם לא עזבו (לא שהם עזבו, אבל אני מניחה שעם כל מה שקרה, הם נדחקו קצת למקום אחר). התלבטתי אם להגיד לך שלום ובסוף החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה דרך זכוכית, אבל בסוף נעלמת לי. זה היה די מבאס.

ובכל זאת, אולי בגלל כל מה שקורה ואולי בגלל שהראש שלי בכל זאת לא עסוק בך, זה מרגיש הרבה פחות מבאס משנה שעברה, כשרציתי לדבר איתך אחרי הטקס ונעלמת די מהר.

כשהלכתי הביתה חשבתי על כל מה שקורה. סבתא של אבא נפטרה לפני יומיים, ולמרות שהיא סבתא שלו, אני מניחה שבפועל היא היתה יותר אמא בשבילו. כשחשבתי על זה בדרך הביתה חשבתי לעצמי פתאום שזה די דומה לנו, כי גם אתה היית יותר משפחה עבורי משהוא היה, ולפעמים אפילו יותר משכולם סביבי היו. לפעמים אני חושבת שאתה ואחיך המשפחה היחידה האמיתית שאי פעם היתה לי.

אבל זה לא חדש.

חשבתי עלייך בלוויה אתמול, וקצת רציתי שתהיה שם לדבר איתי. זה לא היה קשה כמו הלוויה של סבא (מן הסתם), אבל היה בזה משהו לא קל. חשבתי עלייך גם כשהמפקד שלי עזב, כי גם הוא קצת כמונו, וחשבתי עלייך כשדמיינתי את היום כמה פעמים, וקצת גם כשדיברנו על אובססיות. חשבתי שבטח חשבתי עלייך לא מעט בזמן האחרון, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מגלה שבפועל אני לא ממש מצליחה לזכור יותר מדי אירועים כאלה. אולי אני באמת עוברת הלאה. ואולי באמת יש לי יותר מדי על הראש.

האמת היא שיש לי כל כך הרבה רגשות שונים עכשיו שמושכים אותי לכל כך הרבה כיוונים, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. דיברתי איתו אתמול על ההבדל בין הדיכאון שלי לדיכאון מסוג אחר - אחד שנובע מתוך עומס רגשי וכאב עמוקים (שלי) לעומת זה שנובע מתוך איזושהי ריקנות עמוקה כזאת. אתמול לא כל כך הבנתי למה זה חשוב בכלל להבדיל ביניהם, אבל היום כשאני כותבת לך את זה, אני מבינה. אלה הרגעים האלה שבהם אני מרגישה יותר מדי, שבהם הכי קשה לי.

אבל העניין הוא שאני באמת לא יודעת מה להרגיש. היום הזה עובר לידי. יש לי כל כך הרבה כרגע - אובדן ותקווה והתאהבות ואופטימיות וכאב ועצב - והכל ביחד, ואני לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. ובתוך כל זה, גם אתה קצת שם, ואני מתגעגעת לחיוך היפיפה הזה שלך ולקול שלך ולהערות שלך ולמחשבות שלך. להבנה שלך. לדרך שבה אפילו ברגעים כאלה, כשהייתי הכי עמוסה ומבולבלת ועצובה, הצלחת לתקן אותי באיזשהו מובן. לאט לאט, כל פעם עוד קצת, עד שהרגשתי יותר טוב וחייכתי באמת.

ועכשיו אני באמת מתגעגעת אלייך כמו שלא התגעגעתי כבר הרבה זמן, אבל אני חושבת שזה בטח ייעלם די בקרוב, כשאני אצטרך לחזור למציאות. וכמו תמיד, יישאר שם איזשהו חלק של הלב שלי שתמיד קצת עצוב ולא לגמרי מבין למה.

שמת לב שהייתי בכלל היום? התשובה האינסטינקטיבית שלי היא לא, אבל כבר הוכחת לי ששמת לב גם ברגעים שהייתי בטוחה שלא. אפילו כשחשבתי שלא ראית בכלל מה קורה איתי ואם אני נמצאת או לא, תמיד ראית. תמיד תמיד.

אפילו כשאני לא.

אני אוהבת אותך. תמיד תמיד תמיד. אתה תמיד תישאר המשפחה שלי, לא משנה מה.

שלך,

אן.

נ.ב: עכשיו אני נזכרת שחשבתי עלייך בימי השרב בזמן האחרון וצחקתי ואמרתי שאתה בטח שונא את זה ושהיית מת למזגן כמו שיש לי במשרד עכשיו. וכשדיברתי איתו על חום וקור (אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר), ציינתי שאני למדתי לבחון את התרמוסטט הפנימי שלי לפי איך שאתה - אם אני הולכת עם קצר יותר ממך, משהו לא בסדר אצלי. אבל גם זה כבר לא חדש.

האופטימיות שלי מתחילת החודש היתה קצרת מועד. מה לעשות, ככה זה. בהתחשב בזה שלא ישנתי כמו שצריך כבר שבועיים ויש לי סיוטים כל לילה, אני מניחה שזה לא בדיוק מפתיע, עם או בלי הבלגנים שהחיים טורחים לזרוק עליי. נו מילא, עברנו את פרעה - נעבור גם את זה.

מעניין שדווקא המשפט הזה עבר לי בראש - או שבעצם לא כל כך מעניין, כי הוא מגיע מהמקום היחיד שהכרתי כל חיי.

המשפחה.

אני לא יודעת אפילו איך אמא ואני הגענו לזה עכשיו דווקא (אי אפשר להגיד שאני מופתעת; אין לי מושג איך אנחנו מגיעות לחצי מהנושאים בשיחות שלנו), אבל יצא שדיברנו על המשפחה. והמשפחה זה דבר מעניין, כי זה תמיד כולל שני צדדים שצריכים ללמוד להשלים אחד עם השני כי הילדים שלהם התאהבו והחליטו להתחתן.

לפעמים הם נעשים חברים טובים. לפעמים כל המשפחה יוצאת לפיקניקים כל הזמן ונוסעת לחופשות ביחד (זה גם השלב שבו הם מוצאים חדי קרן וקשתות קסומות, כן). לפעמים הם לא בדיוק מתחברים אבל הם מסתדרים. לפעמים הם שורדים אחד את השני באירועים הספורים האלה שחייבים להיפגש בהם (AKA, חתונה, דברים שקשורים לנכדים וכו'). לפעמים גם זה לא קורה.

וזה קטע. כי למרות שקשה לי לדמיין את אבא ואמא שלי עם אנשים אחרים (הם פשוט מתאימים, גם זה קורה לפעמים), בחיים לא הייתי מצליחה לקשר בין שני הצדדים שלהם של המשפחה.

ואולי זאת הבעיה.

אני חושבת שלא דיברנו עם הצד של אבא כבר כמה שנים טובות. למרות שהם כנראה מאשימים את אמא, האמת היא שזאת ממש לא אשמתה. גם אבא, שפעם היה אומר לנו מדי פעם לדבר איתם, כבר הפסיק מזמן. מסתבר שגם הוא לא דיבר איתם כבר לא מעט זמן. כולנו הבנו את הפואנטה.

אמרתי לאמא שאני זוכרת שהייתי קטנה ודווקא היה ממש נחמד. אבל זה היה ממש מזמן, כשהייתי ממש קטנה. אחותי ואני היינו מציירות ומשחקות עם החתולה ואפילו פעם אחת חגגנו אצלם שבועות (בעל-האש; יחי האבסורד). היא אמרה שכן, באמת היו תקופות שהיו נחמד, אבל גם היו הרבה תקופות שהיו חיכוכים בינם לבינינו. אמרתי לה שאני זוכרת באמת שכשהייתי קטנה היה נחמד, אבל ככל שגדלתי התחלתי להרגיש מהם איזושהי אווירה של "אנחנו יותר טובים מהצד השני והם לא שווים בכלל את ההתייחסות שלנו".

ומה לעשות שהצד השני זה המשפחה שלי.

כן, הצד החם של אמא. סבא (עדיין מתגעגעת3>) וסבתא, שהיינו אצלם כל שישי בערב מאז שאני זוכרת את עצמי, שישנו אצלם יותר מפעם אחת ושהייתי עוברת אצלם בדרך מהחטיבה כי האוטובוס הוריד אותי ליד הבית שלהם. בני דודים שגרים בסביבה, ובמיוחד אלה שתמיד גרו קומה מתחתינו והיינו ביחד כל הזמן. ראש השנה ביחד, פסח ביחד, תמיד בבית של אחד הדודים או אצל סבא וסבתא. להדליק נרות חנוכה עם סבא (הוא תמיד היה נותן לכל אחת מהנכדות להדליק נר; לא כולם היו באים כל יום), ולהכין אוכל עם סבתא. הקבוצה הענקית, רועשת, קצת מעצבנת לפעמים, שבשנים האחרונות אני טוענת שאני לא סובלת - הם המשפחה שלי. כל הזיכרונות שלי, כל הרגעים שאני והבנותדודים היינו מתגלגלות מצחוק ומשחקות ביחד, לאכול אוכל של סבתא בשישי בערב, לשמוע את סבא מנהל את הסדר ומדי פעם, כשהיו באים עוד בנידודים, אפילו עושה קידוש בשבת. כן, דברים לא היו אותו הדבר בשנים האחרונות, במיוחד אחרי שסבא נפטר, אבל כל מה שהיה לפני זה... כן, זאת המשפחה שלי.

אז נכון שהיום קשה לי. אבל היום קשה לי עם הרבה דברים. ומה לעשות, דברים השתנו. עברו כמה שנים. אבל זאת עדיין המשפחה שלי, לא משנה מה.

אז ברור שלא בא לי להיות בקשר עם אנשים שמתנהגים כאילו המשפחה שלי לא שווה כלום.

כאילו אנחנו לא ראויים להיות קשורים אליהם.

בינינו, אם כבר מישהו לא ראוי למישהו אחר, הם לא ראויים להיות קשורים אלינו.

כי המשפחה שלי... כן, היא רועשת וגדולה ומבולגנת ומלאה באנשים שונים בגילאים שונים שמתעסקים במיליון ואחד דברים שונים, אבל היא משפחה. חמה. כן, לכל משפחה יש את הפאקים שלה (מי כמוני יודעת), אבל לפחות אצלנו מראים חום. אהבה. אופטימיות. חופש. כן, ליל הסדר אצלנו רועש בטירוף, אבל זה כי צוחקים ושרים בקול ונהנים. כל שנה סבתא היתה לוקחת את כל הנכדים לחדר כביסה והיינו עושים את יציאת מצרים עם מטאטאים וכריות. מדברים אצלנו תוך כדי האוכל ומשחקים בבאולינג בבית (Ish) ועושים כל מיני דברים מטורפים, אבל זה כיף.

וזאת משפחה.

וזה חסר לי כל כך בזמן האחרון.

אני מניחה שהשיחה הזאת גם מדגישה בפניי משהו די משמעותי - ההתנהגות שלי.

בתיכון (בצדק, אבל זה לא הופך את זה ליותר נכון או בסדר) אני חושבת שהייתי אחד האנשים הכי סנוביים שיש. עדיין, לפעמים. זה נובע בעיקר מתסכול - אין מה לעשות - ומכל הפעמים שכבר נפגעתי. זה מנגנון הגנה, אבל אחד שעדיין דופק לי את החיים. כי אין מה לעשות, כשמגיעים בגישה שכולם סתומים ושילכו כולם לעזאזל, מרגישים די לבד.

וגם על זה דיברנו בזמן האחרון, אמא ואני. אמרתי לה שאני רוצה להישאר פה כרגע כי מצאתי מישהו שמבין איך אני חושבת. שמבין מחוננים, שיודע שצריך לתת להם ספייס ולתת להם לחשוב ולעשות מה ואיך שהם רוצים, שצריך למצוא להם אתגרים ולהתאים להם את המשימות, ולא להפך. והעניין הוא שעד שהגעתי לתיכון, לא באמת הבנתי כמה זה נדיר.

היתרון של כיתת המחוננים - שהיא מאחדת מחוננים - הוא גם החיסרון שלה, ביותר ממובן אחד. לא הייתי מוותרת על השנים האלה במחוננים - לא הבנתי מה זה שעמום אמיתי עד שהגעתי לתיכון - אבל מצד שני, הם נתנו לי את ההרגשה הכל כך כל כך תלושה מהמציאות שאנשים מבינים. כן, היו מורים שלא עברו את ההכשרה, אבל רוב המורים שלימדו אותנו הם כאלה שעברו הכשרה מיוחדת ללמד מחוננים. והיה קל להרגיש את זה - כי הם הבינו ונתנו לנו כל כך הרבה דברים שלקחתי כמובן מאליו עד הרגע שהייתי צריכה להתווכח כדי להשיג אותם בתיכון.

ואז הגעתי לתיכון והבנתי כמה נדיר זה שמבינים את איך שאני חושבת. שמבינים שאני צריכה שימצאו לי אתגרים או שלפחות יעזבו אותי לנפשי ויתנו לי לעשות מה שאני רוצה. אני כל כך מתגעגעת למורה שלי לפיזיקה, במיוחד בתקופה הזאת. קשה לי להאמין שהעולם הזה הסתדר בלעדיו כבר קצת יותר משנה.

וזה שונה, כשזורקים אותך לתוך כיתה רגילה אחרי שהיית במחוננים ולפחות ידעת שרוב האנשים שם קולטים וחושבים מהר כמוך (או כמעט כמוך). אני עדיין מתוסכלת כשאנשים מבינים לאט, ואני עדיין מגיבה ככה בחלק מהמקרים (במיוחד כשאני כבר מתוסכלת, עייפה או עצבנית, מה שקורה הרבה בזמן האחרון). מה לעשות, זה לא פשוט להיות מחונן כמו שכולם חושבים.

Nevertheless, ההתנהגות הזאת דופקת לי את החיים, ואני מניחה שאם הייתי פשוט ממשיכה בדרך הזאת בלי לעצור (ותודה קטנה למר ג' ו-MIG), הייתי מסיימת באותו מקום כמו הצד של אבא.

לפחות אני יודעת את זה עכשיו.

פוסט אישי עמוק נדיר משהו בזמן האחרון. לחדשות אחרות: אבא של דיוויד טננט נפטר ואנחנו חושבים לעשות משהו לשלוח למשפחה, להראות שאנחנו חושבים עליהם ותומכים מרחוק. קשה לי להאמין שהתשובה תהיה חיובית, אבל אם מישהו מעוניין להיות חלק, lemme know.

הא, ו-96 בחלק הראשון של פיזיולוגית. Fuck everybody! (אמא טוענת שירדו לי נקודות על זה שהשארתי כמה הערות נבזיות לכותב המבחן בגוף המבחן, אבל לאור כמות הטעויות שהיו שם, זה הגיע לו. I regret nothing.)

עבר כל כך הרבה זמן מאז שפתחתי מכתב אלייך בצורה הזאת. אבל אני לא יודעת, אולי הפעם זה מרגיש לי מתאים בגלל מה שאני רוצה לכתוב לך עליו. 

ביומיים האחרונים אני קצת מתנדנדת מבחינת מצבי רוח. זה לא מפתיע - אני מרגישה נורא וכנראה שחטפתי איזה וירוס מגעיל במיוחד - אבל זאת לא לגמרי הסיבה שקצת אין לי מצב רוח ביומיים האלה. ברור שזאת גם העובדה שקשה לי לנשום, אבל אני חושבת שיותר מזה, זאת העובדה שהגענו לסוף שנת הלימודים. 

כשדיברתי עם מישהו ביום שני צחקתי ואמרתי ש״מה, אני כבר שמונה וחצי חודשים בצה״ל!״, אבל למרות שנורא קל לי לעקוב אחרי זה בצבא, אני חושבת שזה לגמרי מנתק אותי מהחיים האמיתיים. (אני יודעת, הבחירה ב״אמיתיים״ נשמעת טיפה מוזרה, אבל בוא נודה בזה - צה״ל זה רק עוד משהו שצריך לעבור כדי לחזור לחיים שלנו.) ואני חושבת על זה שכבר סוף השנה והצוציקים שלך מסיימים כיתה י׳ פתאום (וגם אחותי, שזה לא פחות מוזר!), וכבר עברה שנה שלמה מאז שהיית שלנו, ולמרות שבמובן מסוים אתה תמיד תהיה שלנו, זה מרגיש כל כך מוזר פתאום. 

כאילו, כן, המוח שלי יודע שהיום שבאתי לראות אותך באוקטובר והיום שבאתי לראות אותך ביוני שונים ושעבר המון זמן ביניהם, אבל משום מה אני לא מצליחה לתפוס את זה. איך עברה שנה כבר? איך זה יכול להיות שמחר חלוקת תעודות ואז תסיים את השנה ואני לא אוכל לבוא להציק לך חודשיים וחצי עכשיו? איך בכלל אני אצליח להתמודד עם זה שאני לא יכולה לבוא לדבר איתך? זה מרגיש כאילו הקיץ של שנה שעברה היה הרבה יותר קל מבחינת ההתמודדות הזאת מאשר הקיץ הזה. כאילו כל כך התרגלתי שאתה שם אם אני צריכה אותך ועכשיו אין לי מושג מה לעשות כשאתה יוצא לחופש. אין לי מושג בכלל איך להתמודד עם זה שאתה יוצא לחופש. עם זה שסיימת שנה. עם זה שאתה כבר קשור לכיתה החדשה שלך ואוהב אותם והכל. לא יודעת איך להתמודד. 

היית מצפה שאני אעכל את זה לאט לאט עם ההתקדמות של השנה, אבל נראה לי שלא באמת נפל לי האסימון עד השבוע. אולי צה״ל בכלל עושה לי רע. מזל שעוד שנה ושלושה וחצי חודשים זה נגמר. 

ואז מה יהיה? לא יודעת. אבל כרגע אני בכלל לא בטוחה מה יהיה מחר בבוקר. 

הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה. אבל היום אני לא באזור ואני לא אהרוס לך את החלוקת תעודות מחר. 

אל תשכח אף פעם שאני אוהבת אותך, טוב?

אן

אתה יודע מה היה היום לפני שנה?

לא, גם אני לא.

יש לי איזה אפליקציה חדשה שאני בכלל לא זוכרת שהתקנתי (עידן הטכנולוגיה?) והיא כל יום מקפיצה לי כל מיני התראות של דברים שקרו "היום לפני". לפעמים זה תמונות, לפעמים זה ציוצים, לפעמים זה שטויות אחרות. הדבר החשוב הוא שכל יום יוצא לי לראות מה עברתי בכמה שנים האחרונות. כבר לפחות חמש-שש שנים שאני מתעדת הכל בצורה דיגיטלית, וכשהכל גם ככה נמצא על האייפון, נורא קל לו לגשת לזה.

ואז היום בבוקר הוא הקפיץ התראה שיש לי משהו לראות ונכנסתי להסתכל ואתה יודע מה קלטתי? שהיום לפני שנה היה הלילה לפני FedCon, הווה אומר הלילה שבו היתה לנו מסיבת הסיום הכיתתית, שבה פגשתי אותך עם הבן שלך והצטלמנו ודיברנו קצת וזה היה לחלוטין הכי מושלם שבעולם. ואז, בערך בשעה הזאת, ישבתי על הרצפה מחוץ לכיתה ובכיתי כשקראתי את מה שכתבת, כי זה בדיוק מה שאני רציתי להגיד לך.

זוכר?

זה היה ה"Beginning of the end", אם להשתמש בביטוי הזה. אחרי זה היתה מסיבת הסיום (טוב, טכנית היתה הבגרות בספרות ויום ראשון לפניה באתי להראות לך את הדברים מפדקון) ואז השיחה הראשונה ואז השנייה ו... זהו. בזה סיימתי את התיכון. בזה הפסקתי לראות אותך כל יום/יומיים למרות שממש הייתי רוצה שזה יימשך. ואתה יודע מה? זה באמת היה הלילה הכי מושלם שיכולתי לבקש.

ואתה יודע עוד משהו? תראה איפה אני עכשיו. אתמול לפני שנה עשיתי משהו שהפחיד אותי כמעט למוות (לבקש ממך להצטלם איתי. צריך לעשות את זה שוב, דרך אגב; הטלפון הקודם שלי היה נוראי) וגם היום אני עשיתי/עושה משהו שמפחיד אותי. ממש מפחיד אותי. שניים, אפילו. אני גם יוצרת קשר עם מישהו וגם יצאתי לעשות משהו מחוץ לבסיס היום. אבל הדברים שמפחידים אותי היום הם שונים לגמרי. תחשוב על זה - לא יצא לנו לדבר מאז סוף ינואר. ממש לדבר, לא רק "היי, מה העניינים". ארבעה חודשים, ומלבד כמה רגעים שבהם הרגשתי שאני טיפה מאבדת את השפיות (שבוא נודה בזה, מעולם לא היתה לי), אני בסדר. אני לא מבינה את עצמי לגמרי, אני לא מצליחה להבין איך השתניתי בצורה כזאת דרסטית שאני נקשרת למישהו אחרי שבוע וחצי(!!!), אבל אני באמת בסדר.

ואני חושבת שזה הדבר הכי חשוב.

תהנה בסופ"ש, ילד. אני חושבת שאולי אעצור אצלך מחר, אבל לא בטוח.

אן