- אתה, האח הגדול המדהים שלי, ואני די בטוחה שזה היה באיזו שיחת טלפון אבל אולי אני מתבלבלת.
אוף. מה אני עושה פה?
כשחזרתי ללונדון בסוף ספטמבר זה לא היה כזה גרוע. מעבר לזה שהיתה לי דירה חדשה להזמין דברים בשבילה, גם ידעתי שאני חוזרת לשלושה ימים בשבוע במשרד. זה התחיל קצת מנג׳ס ואין ספק שהיו ימים שלא היה לי כוח אליהם, אבל... זה היה כיף. ידעתי שאני אראה אנשים. זה היה כמעט שווה את זה.
אבל עכשיו אין משרד והכל נוראי ואני בעיקר פשוט אומללה.
אני לא רוצה לחזור. אני לא רוצה לחזור. אני לא רוצה לחזור. אני לא רוצה לחזור. ואני יכולה להגיד את זה עוד 700 פעם וזה עדיין לא יתאר עד כמה אני לא רוצה לחזור ללונדון עכשיו. (זה שבכיתי כל הדרך לנתב״ג וכל העמידה בתורים + כרטיס + בידוק כנראה אומר הכל)
אתם יודעים, הקטע זה שאני לא יודעת לאן אני שייכת. לא צחקתי כשאמרתי לך שנה שעברה שאני מחפשת עבודה ואת עצמי. בעיקר את עצמי, האמת. אין לי מושג מי אני. זה כל כך מצחיק, כי פעם מזמן אחרי י״א חשבתי שאני יודעת והכל בסדר ודברים יהיו מדהימים. ואז הכל התרסק (אמרתי לו אתמול על המייל ששלחתי לך, מר ג׳, שכתבתי שאני מאמינה במחר ובעצמי וכל זה והוא אמר, ״מה שהתכוונת זה שאת מאמינה בכל זה כי הוא איתך״ ותכלס זה ממש מדויק רק שלא אתה ולא אני הבנו את זה). ואני עדיין מנסה להבין איך לחזור למשהו מזה. כי אין לי שמץ של מושג מי אני, או מה אני רוצה לעשות, או אפילו לאיפה אני שייכת. לפעמים אני מרגישה שאין לי שמץ של מושג לגבי שום דבר.
ועכשיו אני צריכה לחזור לשם ולסיים לכתוב את הספר המטופש הזה והדבר היחיד (היחיד) שאני רוצה לעשות זה לשלוח לך הודעה לשאול אם אפשר לדבר. הלוואי שיכולתי לדבר אתכם. הלוואי שהייתם פה. כי הקטע הוא שאני ממש ממש צריכה שמישהו יחבק אותי ויבין ויחזק ויזכיר לי שאני יכולה לשרוד את זה עד פסח (קצת כמו בלילה הראשון של הטירונות, שהתקשרתי אלייך, ואמרת לי להפסיק להתקשר לאמא וללכת להכיר אנשים, זוכר? זה הצחיק אותי ממש. רק שהפעם זה יותר גרוע כי אני יודעת שאני חוזרת ללהיות לבד). אני צריכה שמישהו יסתכל עליי ויבין מה מציק לי ואיך לעזור רק ממבט, בלי שאני אצטרך להגיד שום דבר.
ואני לא יודעת, אני מרגישה קצת כאילו אני מגלה אתכם מחדש עכשיו עם הספר הזה (אין ספק בכלל שחלק מהדברים שהוא אומר לה אלה בכלל דברים שאתה, MIG, אמרת לי. חלק זה דברים של מר ג׳, אבל חלק של MIG ואני אוהבת את שניכם כל כך אפילו שאת מר ג׳ קצת בא לי להרוג), אבל זה עדיין לא מספיק. אני צריכה אתכם. את המשפחה שלי.
הלוואי שיכולתי לדבר איתכם. מה לא הייתי נותנת בשביל זה. 💔
אני לא יודעת למה, אבל היום בסופר, כשראיתי את המגדל של התה הירוק, פתאום קפצה לי תמונה שלך לראש.
האמת שזאת לא בדיוק היתה תמונה, זה היה יותר פלאשבק. ראיתי אותך. ממש. זז, מזיז את הכיסאות, מתיישב. ושמעתי את הקול שלך. ״תה ירוק, תודה״. ראיתי אותך אומר את זה, עם ההבעה שתמיד היתה לך כששאלתי מה אתה רוצה לשתות, עם התנועות שתמיד היו לך. ממש ראיתי את זה.
בדרך כלל אין לי כאלה זכרונות ברורים. במיוחד לפני שאחיך ואתה נכנסתם לחיים שלי. אבל גם אחרי, האמת. יחסית לבנאדם עם דמיון ממש מפותח, הזכרונות שלי נוטים להתמוסס. ו/או לא להיות ויזואליים. רוב הזמן אפילו החלומות שלי מרגישים אמיתיים יותר מהזכרונות שלי. אבל היום זה היה אחרת.
ואז נזכרתי בעוד כמה דברים, קצת פחות חיים אולי אבל עדיין שם. נזכרתי כמה מרוסקת הייתי ביום חמישי ההוא - עדיין וכנראה תמיד היום הי גרוע בחיים שלי - ואיך באת וראית שמשהו לא בסדר, ואיך הזזת את הכיסא כשאמרת ״בואי נדבר״ או משהו כזה, ככה שנוכל לשבת אחד מול השניה ולא אחד ליד השניה כמו תמיד. נזכרתי איך בשיעור האחרון שלנו לפני המבחן הגדול והמפחיד הבאת בגרות שנוכל לעשות כדי שתראה לי איך לעשות מבחן בצורה יעילה, ואיך הכנתי לך תה, וממש ראיתי אותנו עומדים ליד התמי4 ואותך עוצר אותי לקראת הסוף ומבקש קצת מים קרים גם. נזכרתי שישבנו ולמדנו משהו ואמא הביאה לנו תפוחים חתוכים ועוד משהו, כבר לא זוכרת מה, ואכלנו תוך כדי השיעור. ונזכרתי ביום שסיפרת לי על התזה שלך ונתת לי להשתתף בניסוי, במחשב שלך. ובעוד מיליון ואחד רגעים, כמו כשבאת לאסוף אותי מבי״ס, או כשהקפצת אותי לרכבת בדרך לכביש הראשי ולקח לנו זמן למצוא איפה לעצור כי זה היה לפני ששמו שם מעבר חציה, או כשבאתי אלייך לשם שינוי (בשתי הפעמים).
וזה קצת מזכיר לי קטע מHow To Fight A Dragon's Fury, אבל אני אצטט רק חלק ממנו, כי זה קטע ממש ארוך:
A door opened in the Dragon's mind that the Dragon had been trying to keep closed for many long years so that he could carry out his Rebellion. When it finally opened, it did so with the same sudden force with which Hiccup's memory had returned in the ruins of Grimbeard's Castle. And now it had opened, even just a crack, it was impossible to shut it once again.
The mind is a strange universe. In that precious second, that moment on Tomorrow in which the future of human and dragon hung in the balance, the long distant past of yesterday came back to the Dragon Furious as pin-sharp fresh as if it were right now, this minute ...
וזה לא שאי פעם שכחתי שאני מתגעגעת או משהו, אבל פתאום אני מתגעגעת אפילו יותר. יותר משחשבתי שאני יכולה.
הלוואי שהיית פה והיינו כמו פעם. אני מתגעגעת לאחי הגדול 💔
אני כל כך מתגעגעת. יותר משאני יכולה להסביר בכלל. במיוחד עכשיו שאני באמת מרגישה כאילו אני יורדת מהפסים. במיוחד עכשיו ששום דבר במציאות לא מרגיש הגיוני או אמיתי.
זוכר שהקפצת אותי לרכבת אחרי השיעור? זוכר שאספת אותי מבי״ס לפני אחד השיעורים שלנו, כי הוא היה בול אחרי ולא ידעתי אם אני אספיק? זוכר שעברנו על קורסים בפסיכולוגיה, כשחשבתי להתחיל ללמוד באו״פ? (עדיין יש לי את הקטלוג של אותה שנה שסימנו עליו דברים) זוכר אלוהים-יודע-כמה-זמן של שיחות טלפון כי אני בלחץ/מפחדת/כואב לי/האח המעצבן שלך שוב שבר לי את הלב? זוכר שהלכנו למעלית אחרי השיעור האחרון שלנו, ואמרת שזאת לא פרידה, רק שעכשיו אתה יכול להיות יותר אח גדול ממורה בשבילי?
אני כל כך מתגעגעת אלייך. ואני פחדנית, אז אני לא מעיזה לשלוח כלום כרגע, ואני בטח גם לא אכתוב כלום כשאני חוזרת עוד שבועיים לארץ, כי אני פחדנית (זוכר שאמרת לי להפסיק לרדת על עצמי?), אבל אני כל כך מתגעגעת. הייתי נותנת הכל בשביל שנוכל לדבר. בשביל שדברים יהיו כמו שהם שהיו שוב.
אני מתגעגעת אלייך. הלוואי שהיית פה. הלוואי שהיית האח הגדול שלי שוב 💔
"כן אבל זה היה תיכון, זה שונה, זה כבר ילדים גדולים-"
"מורה מנוסה יודע שבניגוד למה שזה נראה, תלמידים בתיכון הם עדיין לא מבוגרים. עם כל השינויים שקורים אצלם וההורמונים, הם אפילו פחות בוגרים מילדים במובנים מסוימים."
"אבל הוא לא היה. באחת ההודעות שלו, אחרי שהוא היה צריך לצאת מוקדם לאיזה מבחן ושאלתי אותו למה, הוא אמר שזה מבחן לתעודת הוראה ושהלך בסדר. הוא היה ממש חדש. עכשיו הוא בטח כבר יודע את זה."
"אז למה הוא לא כתב לך משהו על זה שמה שקרה היה באשמתו מאז?"
לא ציטוט מדויק, אבל... פחות או יותר הבוקר שלי היום.
And here's the real kick: זאת שאלה ממש טובה. ואין לי תשובה עליה. וזה עוד דבר שמעצבן אותי.
כי האמת היא שהוא צודק. אם אתה פוגע ככה במישהו ואתה מבין את זה רק אחרי זמן מסוים, זאת עדיין אחריותך לבוא ולהגיד את זה. במיוחד כשהבנאדם השני מנסה לפתוח דף חדש אחרי חמש שנים של שקט. ועכשיו כשהוא מלמד כבר עשר שנים, הייתי מצפה שהוא יבין את זה. אפילו אם זה רק בגלל הצעד הזה שניסיתי. הוא מספיק חכם בשביל לחבר אחד ועוד אחד. Even Ratha acknowledged that biting Thistle was wrong and her fault. לא כשהן התמודדו עם הנזק, אלא לפני, כשהן רק נפגשו שוב.
אז מה לעזאזל גורם לו לחשוב שהוא טוב יותר מזה ושהוא לא צריך לפחות להכיר בנזק שהוא עשה?
כי זאת הרי תמיד היתה נקודת ההתחלה שלי, נכון? "הוא לא יודע איזה נזק הוא גרם". וזה נכון, הוא כנראה באמת לא יודע, אבל עכשיו הוא כבר בטוח יודע משהו על המשמעות הזאת של קשר בין מורה מחנך ותלמידים. הוא הבין שהוא צריך לשמור על איזשהו מרחק כבר עם השכבה שאחרינו; אני הייתי איתו כשהוא אמר את זה (היתה איזו הרצאה והמרצה בא לדבר איתו אחרי, בדיוק ישבנו ודיברנו למטה). אז עכשיו הוא כבר בטוח מבין משהו על יחסי הכוחות בקשר כזה. הוא בטוח מבין שלא "אנחנו" טעינו, אלא הוא (שעודד אותי להיפתח ולדבר איתו והכל).
וזה מספיק בשביל להגיד "עשיתי משהו לא בסדר". At least in my book.
לפעמים אני חושבת שהוא פשוט מנסה לשכוח את זה, ואז בא לי להיות ת'אקור ולעמת אותו עם זה בכוח. איך הוא אמר? "I've got your daughter. Your daughter. And I'm fed up with seeing you run away from her." (הקטע המלא כאן). אבל האמת היא שיש מעט מאוד שאני יכולה לעשות כשאני עדיין במדינה אחרת. אולי אפילו יש מעט שאני יכולה לעשות נקודה. בסופו של דבר, כמו שאמרה לי ק' לפני כמעט שנתיים (קשה להאמין), אי אפשר להכריח מישהו להתמודד עם מה שהוא עשה. All you can do is be ready to face your own Dreambiters.
אני מניחה שלפחות אני יכולה להמשיך לעשות את מה שהתחלתי השבוע - לכתוב. זה כבר עזר לי להבין כמה דברים. וזה מרגיש טוב לפחות להבין איזה סיפור אני מנסה לספר ולאן אני הולכת עם זה. אין ספק שהשיטה הזאת הרבה יותר מוצלחת מהשיטה הרגילה שלי (לא של' כבר חמש שנים אומר לי את זה, נכון? XD). ואז אולי אחרי שאני אסיים עם זה אני אוכל סופסוף לחזור לארין שלי. כבר חמש שנים שהיא מחכה. It's about time.
*תוך כדי שכתבתי את זה נזכרתי פתאום שאמא אמרה לי על שיחה שהיתה לה עם MIG. אני כבר לא זוכרת את ההקשר, אבל היא אמרה משהו על זה שעם כמה שאני בוגרת קל לה לשכוח שאני לא מבוגרת, והוא אמר שהיא צריכה לזכור את זה, כי אני עוד לא מבוגרת. קטע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm