מצחיק. פיקצר פארסקייפ שני בשבוע? משהו כזה.

מה לעשות, זה מה שקורה כשמתחילים סדרה כשיודעים מראש שיש רק חודש לראות, אז הולכים על שלושה-ארבעה פרקים ומוצאים את עצמנו רואים שישה ביום. וזה, גם, אם אני מצליחה להחזיק את עצמי.

כן, העונה השלישית היתה מדהימה. הכי טובה עד עכשיו, אני חושבת, למרות הכפילות.

Name: Last Kiss.

Writer: Ann.

Fandom: Farscape.

Rating: PG13.

Pairing: John Crichton/Aeryn Sun.

Disclaimer: To whoever owns Farscape. They own all the characters. Unfortunately.

Timeline: Right after season 3 finale.

Genre: Angst, mostly, I think.

Others: Just finished Farscape season 3. Left with an open mouth and tears in my eyes.

Anyway, this fic is definitely not one of my best. And I'm not sure I even knew where I'm going with it. But… whatever.

John sat in his module for a long time before moving. When he was first thrown into Moya he thought that was the worst day of his life, with Crais after him and Earth away. When Scorpius showed up he realized that was nothing in comparison to the half-Sebacean. In that moment, sitting in his module and staring at the place where Moya was moments ago, he decided that that was most certainly the worst day in his life.

After all, today he fought another Leviathan in order to bury Talyn, realized there was no way he could get back to Earth, even with the equations put right, got left by Aeryn, then discovered she's having a baby – most likely his baby – and at last, was abandoned by Moya – even though no one on board of Moya intended to leave him. Of course, they were thrown into a wormhole. Oh, the irony.

The funny thing was that the thing that bugged him the most – after the fact that if Moya won't be back soon or he'll find a way to an inhabited planet he'll die – was that Aeryn didn't tell him she was carrying a baby. True, it was most likely the other Crichton's baby, but they were both John Crichton. Aeryn loved them both. The only difference was that he was alive, and the other one was dead.

It wasn't the first moment that day he wished he'd be dead as well.

He shoved those thoughts to the back of his head and focused on his immediate problem- survival. As he told Jool, he was running out of fuel. Even if there was an inhabited planet nearby – and he doubted it – there was a big chance he won't make it there with the little fuel he's got. He could stay there, but then, the chance Moya will be back so soon was even slighter. His bigger chance to survive – or so he hoped – was to try to move on.

So he did. He quickly powered up his module and flew it away. Only then, after settling that, he allowed himself to think of Aeryn again. And as always – and especially in the last half cycle, ever since Aeryn left with the other John – he felt sadness and pain washing through him. He'd probably lost her, and there was nothing he could do.

Because he didn't lie. He loved Aeryn Sun. It took him some time to realize that, and it took him even longer to admit it, but he did. He loved her more than anyone and anything in his life. And for her, he'd even stay away from Earth.

But she left. He tried to stop her, tried to come along. When she wouldn't let him he tried to force her to say goodbye, hoping she'll refuse and stay. But she didn't. Eventually, even playing by his rules, she won.

And now he found out she was pregnant. "Why didn't you tell me, Aeryn?" He whispered once again, can't help but feeling grief. For the first time, he wasn't sure. Will he see her? Will he see his home? Will he even live?

And when he finally gave up and shut down the module, leaning back and closing his eyes, he once again felt their last kiss- the one that was so close to happen and the one that never will.

Beautiful episode. Both stories were beautiful- first there's Moya and Talyn's burial, and then there's the whole John/Aeryn thing. John and Aeryn's goodbye was sad. So, so sad. Both of 'em.

And the end, as said, left me with an open mouth.

פורסם גם בלייבג'ורנל החדש שלי- http://anncarters.livejournal.com/660.html

כן, גם זה באנגלית. לפארסקייפ לא מצאתי תרגום בעברית, וכחלק מההכנות שלי לכנס החלטתי לראות את זה עכשיו, אז מצאתי את עצמי רואה את זה באנגלית. והיות ואני לא מכירה אף מונח בעברית... אז כבר עדיף לכתוב באנגלית, על מקרה :)

בכלמקרה, סדרה טובה. התחלתי לפני בערך שבוע, אני חושבת, ואני כבר כמעט באמצע העונה השניה. בהחלט שווה את זה.

וכמובן, בכיכובם של בן בראודר וקלאודיה בלאק שלנו[: (מיטשל וואלה, SG1, אם למישהו היה ספק.)

השם, אגב, מהשורה האחרונה של ארין בפרק.

Name: In Your Pants.

Writer: Ann.

Fandom: Farscape.

Rating: PG13, maybe slight R. Maybe.

Pairing: John/Aeryn.

Summary: John wants to know exactly what Aeryn meant.

Disclaimer: To whoever owns Farscape. It's certainly not mine.

Timeline: In the end and right after "Out of Their Minds" (2X09).

Genre: Romance.

Others: They cut the episode in the perfect place. Loved it. Buuuut… It just demanded that I'll write it. Really. So there it is ;)

"Well, they say you have to walk a mile in someone's shoes to understand 'em." John turned to look at Aeryn, thoughtful.

Aeryn smiled half a smile, clearly amused. "And I certainly know what you were doing when you were in my shoes, Crichton," She replied, looking straight at him, still amused.

He looked back into her eyes, smiling slightly. "Gimme a break," He murmured. Now this was going to hunt him forever, or at least, until he'll get away from her – something he didn't see coming in the near future.

She laughed quietly. "It's okay. It's okay, you know." she got up, still not taking her eyes off of him. "You were in my shoes… I was in your pants…" She started walking away, and although she didn't look at him anymore, he could see the amused, challenging look in her eyes.

He looked after her as she stepped a couple of steps away. "'Scuse me?"

She stopped and turned back to him, slightly biting her lower lip to stop herself from smiling, but still unable to completely hide the smile or that look. It took him only a second before he got up and passed the few steps between them, trying to grab her arm. She, now smiling, slipped away, forcing him to walk quickly to try to catch her. The hint was clear enough, but he had to know.

So he followed her until they got to her quarters, barely managing to slip in before Aeryn closed the door. Then, as she turned around, he jumped forward, holding her against the wall, his face inches from hers. And there it was, that look again. He could feel control starting to slip away from him.

"Aeryn…"

"What, Crichton?" The smile on her lips just widened, almost forcing him to take action.

But he didn't. He just kept standing there, holding her against the wall and trying desperately not to do what he's been dying to do for over a year now – kiss her.

Aeryn, on the other hand, moved. Before he could realize what's going on, she managed to free one of her arms and quickly to change it, forcing him down to the floor. He immediately pulled her after him, so that she was lying right on top of him, their bodies closer than they've ever been. Then, when one of her hands found her way to his pants, he thought he's dreaming.

"Aeryn, what are you doing?" He asked, his voice a bit hoarse. When she didn't response, her eyes still focused on his, he just smiled back. Then, without even thinking, he lifted his head… and kissed her.

She froze for a moment, surprised. She hadn't expected that from him. And that was more than enough for him to roll her away from him, deciding he'd better get back to his quarters before Aeryn can do anymore damage.

As he turned to leave he noticed Aeryn was already up again, that challenging look still in her eyes. He smiled a little smile back before he left, wishing one day this could actually happen.

'Kay, I hated to do that. But I don't think they're ready for it, not yet.

But God, aren't they just perfect together?

שוב, מהבלוג כתיבה.

קצת התבלגן לי בדרך, אבל לא נורא. זה תמיד קורה.

והמקור, באנגלית, בבלוג, בתאריך של היום.

שם: Before The Storm.

כותבת: אן. 

פאנדום: אטלנטיס.

דירוג: PG13.

שיפ: ג'וןאליזבת.

תקציר: הכל היה טוב יותר לפני הסופה.

וויתור זכויות: ל-MGM, כמובן.

תקופה: בפרק "This Mortal Coil", אחרי שהם חוזרים ולפני הסצינה במעבדה של רודני.

ז'אנר: אנגסט/אולי קצת רומאנס.

הערות: נתקלתי בשיר הזה לפני יותר משנה. עשיתי את הוויד לפני קצת יותר משנה. הגיע הזמן לכתוב על זה משהו.

נק' המבט של ג'ון.

http://www.youtube.com/watch?v=m-s-1AWZzkM

Before The Storm. / Jonas Brothers & Miley Cyrus.

I know this isn't what I wanted

I never thought it'd come this far

זאת היתה התחנה האחרונה במסע שלו הלילה. הוא ידע שהשאר יכול לחכות. השאר יהיה חייב לחכות. זאת... זאת היתה הסיבה האמיתית שהוא עשה את כל זה.

הוא צעד אל תוך מגוריה של אליזבת, או שאולי הוא צריך לומר, מגוריה של אליזבת לשעבר. הם לא היו שלה עכשיו. כלום לא היה. לא עכשיו. בפעם הראשונה מזה יותר מחצי שנה, ג'ון באמת האמין שהיא מתה.

אם כי זה לא אמר שהוא אהב את זה. בכלל לא.

Just thinking back to where we started

And how we lost all that we are.

הוא הסתובב בחדר, מביט בכל פריט שהיה שם. חלקם היו מגלקסיית פגסוס, דברים שהיא קיבלה כמתנות מאנשים – מהמשלחת ומחוצה לה. חלקם היו משביל החלב, דברים שהיא הביאה איתה כשהיא עברה מבעד לשעה אל אטלנטיס בפעם הראשונה.

הוא זכר את היום ההוא. הוא זכר כמה יפיפייה ונרגשת היא נראתה, יודעת שהיא הולכת לגלות את סודותיה של העיר האדירה של הקדמונים, יודעת שהיא הולכת להוביל את אנשיה לגלקסיה חדשה, להרפתקה חדשה. יודעת שהיא הולכת להגשים את חלומה.

היא אמרה לו זאת, כמובן. לפני קצת יותר משנה. היא אמרה לו כמה היא רצתה להיות שם, וכמה שמחה היא היתה להיות באטלנטיס, עם אנשיה. איתו.

We were young and times were easy

But I could see it's not the same.

I'm standing here but you don't see me

I'd give it all for that to change.

הזיכרון היחיד הזה היה רק ההתחלה של גל בלתי נפסק של זיכרונות. הוא זכר כל רגע שלהם יחד, כשהם יצאו או קודם לכן. הוא לא יכול היה לשכוח כל שניה של הסתכלות אל תוך עיניה הירוקות המבריקות, או של שמיעת צחוקה.

הוא נאנח כשהתיישב על המיטה, המיטה שעדיין הכילה את ניחוחה. הוא נשם עמוקות, עוצם את עיניו בשביל לנסות להעמיד פנים שהיא עדיין שם. אך הוא לא יכול היה. הוא היה לבד, לא משנה מה הוא היה עושה בשביל לשנות את זה. לא משנה מה הוא היה עושה, מה הוא היה נותן בשביל לחזור לעבר ולשנות את זה, הוא לא יכול היה.

And I don't want to lose her,

Don't want to let her go.

ועדיין, היו לו החפצים שלה. כל החפצים האישיים שלה, כל דבר שהיא שמרה באטלנטיס. בעודו יושב שם, בחדרה, הוא הבין שלמרות העובדה שהוא ידע שהוא צריך לשלוח את זה בחזרה לכדור הארץ, הוא לא יכול היה לעשות את זה. הוא לא רצה לאבד את הדבר האחרון שנותר לו ממנה. הוא לא יכול היה לאבד את זה.

Standing out in the rain,

I need to know if it's over.

'Cause I will leave you alone.

Flooded with all this pain,

Knowing that I'll never hold her

Like I did Before The Storm.

הם היו צריכים לצאת משם. המדלגת לא היתה רחוקה, הם יכלו לרוץ. הם יכלו להגיע לשם. כל שהם היו צריכים לעשות היה לוודא שאליזבת לא הושפעה על ידי המשכפלים לפני שאלה יתעוררו.

הם עצרו משהם ראו אותה.

היא עמדה במסדרון, מושיטה את ידה לעבר מצחו של אוברות'. הוא אחז בידה, לא נותן לה לגעת בו. ג'ון ורונון כיוונו שניהם אל אוברות', מקווים שהם יוכלו להרוג אותו. "אליזבת."

היא לא הסתובבה. "לכו למדלגת," היא אמרה, נשמעת כאילו היא היתה באמצע קרב. משהביט בה ובאוברות', הוא הבין שהיא באמת באמצע קרב. קרב על חירותם, חייהם.

אך הוא לא יכול היה לעזוב אותה מאחור. "את באה איתנו." רונון, משמאלו, ירה באוברות'. כלום. זה יהיה קצת קשה יותר משחשבתי.

"אני לא אוכל להשאיר אותם קפואים לעוד הרבה זמן!" היתה דחיפות בקולה. שלושתם ידעו שבלעדיה הם כבר היו מתאים.

"אנחנו לא עוזבים אותך מאחור!" היא היתה המנהיגה שלו, חברה שלו, החצי השני שלו. הוא לא יכול היה לעזוב אותה.

"אם לא תעזבו עכשיו, אף אחד מאיתנו לא ייצא מכאן, אז לכו!" היא הסתובבה קלות להביט בהם. "זאת פקודה!" הוא קילל בדממה. היא ידעה שהוא לא יכול להפר פקודה שלה, לא במצב הזה. לעזאזל. 

רונון, עכשיו מאחוריו, כבר החל לציית כשיריה מנשק של משכפל כמעט פגעה בו. הוא תפס את ג'ון, מנסה לגרום לו לרוץ. "אליזבת!" הוא צעק, מיוסר.

בעוד המשכפלים הקיפו אותה היא הסתובבה לראות אותם עוזבים. "לכו!" היא צעקה בתשובה.

הוא רץ משם, כאב מציף אותו. הוא לא יכול היה להאמין שהוא באמת עזב אותה מאחור. אותה, מכל האנשים. וכשהם עלו על האפולו, מגלים שאליזבת נעלמה, הוא הוריד את ההגנות שלו, מבין שיש סיכוי שהוא לעולם לא יראה אותה שוב.

And with every strike of lightning

Comes a memory that lasts.

Not a word is left unspoken

As the thunder starts to crash.

ראשו נורה למעלה משהו הבין במה הוא נזכר. בפעם האחרונה שהוא ראה את אליזבת, אליזבת שלו. מכל הדברים, הדבר היחיד שהוא ראה  מול עיניו באותו הרגע היה היום הזה. והוא שנא את זה.

אז הוא הניח למבטו לנדוד בחדר, עוצר לרגע משהוא ראה משהו שהוא זכר, משהו שהיה קשור לזיכרון שמח שהיה לו מאליזבת. הוא ראה אותה חזקה, נלחמת בכל אויב שניסה לפגוע בה או בעיר. הוא ראה אותה נשברת, שבורה, מיד אחרי כל הסיפור עם הנאניטים. הוא ראה אותה אוהבת. אוהבת אותו.

הוא הכיר אותה טוב, סביר להניח שטוב מכל אדם אחד באטלנטיס. לא היה דבר שהם לא ידעו אחד על השניה. לא היה רגע שבו הם לא הבינו זה את זו. וזה היה כל מה שהוא אי פעם היה צריך.

הוא עצם את עיניו והניח לזיכרונות להציף אותו, מקווה שלא להיתקל בעוד אחד כואב.

Maybe I should give up.

Standing out in the rain,

I need to know if it's over.

'Cause I will leave you alone.

Flooded with all this pain,

Knowing that I'll never hold her

Like I did Before The Storm.

הוא עמד שם, חושב. הוא שמע את המייג'ור. השער היה חסום. לא היתה שם דרך שהם יצאו משם באמצעות שימוש בשער. אך כן היה להם משהו אחר שיכול היה לעזור.

"בסדר, כולם לסגת למדלגת," הוא הורה. "רודני, שמעת אותי?"

"כן, שמעתי אותך. אנחנו בדרך." תשובתו של רודני הגיעה במהרה.

הוא פנה לכיוון המדלגת, רונון וטיילה עוקבים אחריו במהירות. הוא נעצר על ידי אליזבת... אליזבת השניה. "ג'ון, בנוגע לשער: הם לכדו אותנו. אפילו אם נסווה את עצמנו, אם המדלגת תניע אפילו עלה, הם יגלו את המיקום שלנו ויפוצצו אותנו מהשמיים. אנחנו צריכים הסחה," היא הביטה בו, ממתינה לראות מה הוא יגיד. אבל היא ידעה שהיא צדקה, ולא היה שום דבר שהוא יכול היה לעשות בנוגע לזה. "לכולנו יהיה סיכוי גדול יותר כך."

הוא ידע למה היא התכוונה. היא התכוונה להקריב את עצמה ואת הצוות שלה בשביל לתת לו ולאחרים ללכת בלי פגע. והוא לא יכול היה לתת לה לעשות את זה, לא כשהוא כבר איבד את אליזבת פעם אחת. הוא לא יכול היה לאבד אותה בפעמיים. אז הוא ניסה למצוא משהו שישכנע אותה. "אני לא רוצה שתעשו את זה בגלל שאתם מרגישים פחות, אה..." הוא נעצר, מרגיש את המוזרות של הסיטואציה.

היא הבינה למה הוא התכוון, והודתה לו בדממה על כך. אך לא היתה להם ברירה. "...אנושיים?" היא השלימה. "מההתחלה ניסינו לשכנע את עצמנו שאנחנו בדיוק כמוכם." היא חייכה. "עכשיו יש לנו הזדמנות להוכיח את זה," היא סיימה.

הוא היסס לרגע נוסף לפני שהנהן קצרות, בעל כורחו. "בסדר. בואו נזוז."

בעודו רץ שם, ביער, הוא סירב לחשוב על כך. רק לאחר מכן, לאחר שהם חזרו לאטלנטיס והוא פנה למגוריו, הוא הניח לעצמו להתאבל, יודע שעכשיו הוא באמת איבד אותה. הוא לעולם לא יראה אותה שוב, לעולם לא ישמע אותה שוב, לעולם לא יחבק אותה שוב.

היא נעלמה.

Trying to keep the light from going in

And the clouds from ripping out my broken heart.

We always say a heart is not a whole

Without the one who gets you through the storm.

הוא נד בראשו שנית. הוא ידע מה הזיכרונות האלו יביאו. עוד כאב. עוד ייסורים. הם ישברו אותו לבסוף, הוא ידע זאת. בגלל שזה לא שינה כמה חזק הוא היה, או מה הוא יכול או לא יכול היה לעשות. כלום לא שינה, לא כשהוא היה לבד.

כי מה שהיה להם היה אמיתי. הם היו צריכים אחד את השניה בשביל להיות שלמים. ולבד... מה כבר יכול חצי-אדם לעשות?

Standing out in the rain,

Knowing that it's really over.

Please don't leave me alone.

I'm flooded with all this pain,

Knowing that I'll never hold you

Like I did Before The Storm.

הוא נעמד, בפעם השניה נותן לרגליו לקחת אותו לכל חפץ שהם ירצו. הוא לא חשב יותר, רק נתן לרגשותיו, ללבו השבור, להדריך אותו. רק כשעיניו נחו על שרשרת עם לב זהוב וקטן עליה, שרשרת שהוא הכיר טוב יותר מכל דבר אחר בחדר, הוא נשבר. בעוד שתי דמעות עברו מבעד לחומה וזלגו על לחייו, הוא לקח אותה, מלטף אותה בעדינות באצבע אחת.

זאת היתה, למעשה, הפעם הראשונה בה הוא ראה אותה לא סביב צווארה של אליזבת. וזה היה הדבר האחד שגרם לו להבין שלא משנה מה הוא רוצה לחשוב ולהרגיש, היא באמת אינה. כי אליזבת לעולם לא היתה משאירה את זה. אבל אליזבת לא היתה שם עכשיו, והוא היה לבד.

בעודו יושב על הרצפה ומחזיק את השרשרת, הוא הוציא את הכל בפעם הראשונה מאז שהיה ילד, והתפלל שהיה יכול רק להחזיק אותה – ולא את השרשרת – שוב.

Like I did…

Before the Storm.