אז לא כתבתי סיכום שנה כבר חמש שנים, אבל... it's never too late to to be back, eh?

זאת היתה שנה... מוזרה. המשך כמעט בלתי נסבל של 2020 ביותר מדי מובנים. לא שזה מפתיע באיזושהי צורה, כי כל השנה דיברנו רק על זה שאנשים מטומטמים והסיוט הזה שנקרא קורונה ימשיך להיות גרוע יותר ויותר, אבל זה עדיין לא הפך את הגיהינום הזה לקל יותר. (זאת האופטימיות של להיות תקועה פה לבד כמעט כל דצמבר והעובדה שהמצב הולך ונהיה יותר ויותר גרוע וכמעט בטוח שנגיע לסגר החודש. למה לעזאזל חזרתי ללונדון.)

אז השנה התחילה על הפנים (shocking), למרות שכן התחלתי להתאמן בינואר (ואז לגמרי איבדתי את זה בחודשים האחרונים, אבל זה כבר סיפור אחר). היו כמה ראיונות לא מוצלחים ודי התחלתי לחשוב שאני בחיים לא אמצא עבודה, ואז נפלתי והגעתי לבי״ח והיה את כל הסיפור ההוא. באופן טבעי זה הזכיר לי כמה קל למות, מה שבערך שרף את שארית פברואר וחצי ממרץ, אבל אז לפחות התחלתי ראיונות למקום שאני עובדת בו עכשיו ודברים נראו טיפה יותר טובים, אחרי חודשיים וחצי ממש נוראיים.

הייתי ממש בלחץ לפני שהתחלתי לעבוד אבל מה שחשוב זה שאני שם כמעט שנה ואני אוהבת לעבוד שם. בהתחלה זה היה רק מרחוק, אחרי זה התחלנו לעבוד בכזה חדר ישיבות פעם בשבוע, ואז הייתי אמורה לחזור הביתה להתחסן (סופסוף), אבל אז שומר חומות התחיל, ולהיות רחוקה בזמן שזה קורה היה... סיוט. בסוף מאי בסוף חזרתי הביתה ונשארתי עד היומולדת שלי ביולי, וגם... סופסוף התחלתי להזיז דברים כדי לכתוב ספר.

באוגוסט בתוך חודשיים של דיכאון מזה שחזרתי ללונדון סופסוף מצאתי דירה (המצב פה על הפנים, כמות הדירות שבקושי אפשר לזוז בהן מטורפת). עברתי, חזרתי לארץ בספטמבר לחגים, ואז חזרתי לפה ישר למשרד החדש שלנו (זה החזיק מעמד עד סוף נובמבר, אלא מה). נהניתי מהמשרד חודשיים בערך, ואז חזרתי כדי לחגוג חנוכה ולקבל את הבוסטר, וחזרתי לפה בשביל מסיבת כריסמס (שהתבטלה) ויום בשבוע במשרד זמני (שגם התבטל). ההורים היו אמורים להגיע בסוף דצמבר, אבל בגלל המצב הם לא יכלו, אז הייתי פה לבד שלושה שבועות, בדיוק בזמן שניסיתי לכתוב את החלקים הכי אופטימיים של הסיפור, מה ש... לא בדיוק עבד. Shocking.

חשבתי שאני אצליח לסיים את הסיפור בחופשת כריסמס (ובוודאות עד סוף 2021), אבל כאמור, לא באמת הייתי מסוגלת לעשות את זה. מה שכן כתבתי מרגיש לי לא אמין לגמרי. אבל עכשיו כשאני מסיימת את החלק הזה... טוב, אולי דברים עוד יכולים כן להשתפר. חוזרים לעבודה רק ביום שלישי, אז זה ייתן לי עוד יומיים לנסות לרוץ עם זה. והפעם אני באמת ארוץ עם זה.

אה, וברור ששכחתי את הדברים הכי חשובים, שזה 1) לוציפר נגמרה והעונה האחרונה היתה קטסטרופה, 2) טד לאסו (סדרה גאונית) פחות או יותר מחזיקה אותי בחיים מאז יולי). 

אני לא באמת אופטימית לקראת 2022, אבל עדיין... here's to a better year, right?

כי כבר מזמן לא כתבתי סיכום שנה והיום בבוקר התחשק לי פתאום. (וגם כי ישרא עדיין פה3>)

זאת היתה שנה... מעניינת. עמוסה, אני מניחה. השנה הראשונה שלי בתור חיילת משוחררת (תודה לאל). ואם להודות באמת, אני לא בטוחה איך עוד לתאר אותה. אני רק יודעת שהיא עברה די מהר.

בינואר נסעתי לסטרטפורד שוב (The Tempest ב-Royal Shakepseare Theatre), ואני חייבת לציין שההצגה הזאת היתה חוויה מדהימה. הטכנולוגיה שאינטל הביאו להפקה הזאת הפכה את זה למשהו ממש מיוחד, אפילו יותר מההצגות של הווסט אנד (מלך האריות היה מדהים, ועדיין אני לא חושבת שהוא מתקרב להפקה הזאת). כמובן שזה תמיד נהדר לחזור לבריטניה3>

באפריל טסתי ללונדון, לראות את Don Juan In Soho (במיוחד ליום ההולדת של דיוויד). מעבר לזה שזה אחד המחזות האהובים עליי עכשיו (אי אפשר להכחיש את העובדה שהביקורת שהוא מציג פשוט נכונה), היה מדהים לראות את ההפקה עצמה, והיה נהדר לראות את דיוויד על הבמה שוב. וכמובן שאחרי שההצגה נגמרה, חילקו לכל מי שהגיע לStage Door נפצים כאלה, ואיך שדיוויד יצא כולנו התחלנו לשיר לו "יום הולדת שמח" וכל זה. רק לראות את ההבעה שלו (הוא היה מובך אבל התרגש וזה היה כזה מקסים) היה שווה את כל הטיול הזה.

במאי - סקוטלנד. אחותי ואני טסנו לבד לשבוע וחצי, ולמרות שהיו קצת חיכוכים פה ושם, בגדול היה ממש כיף. סקוטלנד כל כך מדהימה, והסקוטים הם אנשים פשוט מיוחדים. ראינו את אדינבורו, קפצנו לגלזגו (ועל הדרך גם לפייסלי, שבה דיוויד גדל. I'm a fangirl), עשינו סיור (מאורגן, לא ארוך) בהיילנדס, הגענו ללוך נס וללוך לומונד, ביקרנו בדי הרבה טירות... בקיצור, היה מדהים. כמובן שניצלתי את ההזדמנות כדי לקפוץ חזרה ללונדון ולראות את DJIS שוב, ולמרות שזה עלה לי ביום בסקוטלנד, אני ממש לא מתחרטת על זה.

ביוני היה חודש הספר, מה שקצת גרר חיכוכים בבית ובעבודה. בגדול די נהניתי, ואני די גאה בעצמי על כל החודש הזה, אבל לא היה קל חלק נכבד מהזמן. היתה לנו ישיבת צוות בסוף מאי לקראת החודש המטורף הזה - אני די בטוחה שזה הדבר שהכי נהניתי ממנו מכל הסיפור הזה.

בתחילת יולי טסתי למונטריאול (סיפרתי לכולם בעבודה שאני רוצה לבדוק את האוניברסיטה שם, אבל האמת היא שדיוויד הגיע לכנס (סופסוף לא בארה"ב) והייתי חייבת לנסוע לפגוש אותו). גיליתי שמונטריאול לא בשבילי (למה הכל שם בצרפתית?!), אבל screw everything; פגשתי את דיוויד טננט! הוא היה כזה מדהים ואכפתי ונחמד ולגמרי מושלם, וזה היה אחד הסופ"שים הכי מדהימים בחיים שלי. הוצאתי שם הרבה יותר מדי כסף, אבל באמת באמת שלא אכפת לי, כי יש סיכוי סביר שאני בחיים לא אפגוש אותו שוב. והצטלמתי איתו ו*דיברתי* איתו וזה היה פשוט מדהים.

רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לבכות מאושר שוב.

ניסיתי ללמוד סמסטר קיץ (אחרי שניסיתי ללמוד סמסטר אביב שגם לא קרה), אבל איפשהו באמצע הבנתי פתאום שלא באמת אכפת לי והתחלתי לתהות מה בכלל אני עושה ואם ללמוד מדעי הקוגניציה באמת מתאים לי (אני אוהבת את התחום אבל). בסופו של דבר לא שיניתי את החוג או הגשתי תוכנית לימודים אחרת, אז אני מניחה שבינתיים אני ממשיכה בכיוון הזה. למרות שבכנות, אני עדיין לא סגורה על זה.

בסוף אוגוסט התחלנו איזשהו פרויקט, שסיימנו ממש לאחרונה ואני חייבת לצין שהוא יצא מושלם לגמרי. זה היה כל כך כיף להריץ אותו, וממש מרגש לקרוא את הדברים שאנשים כתבו. בחיים לא חשבתי שאני אהיה חלק מפרויקט כזה (בטח שלא בתור אחת המריצות שלו), אבל באמת שנהניתי, ואני גאה בתהליך ובתוצר הסופי. כמובן שדרך הפרויקט הזה גם הכרתי כמה חברות חדשות (awesome bonus), אז בכלל.

הפרויקט הזה פחות או יותר העסיק אותי עד תחילת דצמבר. אני אומרת העסיק... יותר החזיק אותי. בערך הדבר היחיד שהחזיק אותי.

אניוואי... באמצע נובמבר סופסוף התפטרתי, ועכשיו אני עדיין סוג של מחפשת עבודה חדשה. וזה במקביל לאוניברסיטה, כמובן. I hate being a grown up.

בדצמבר שוב טסתי ללונדון (אהובתי), לאירוע צדקה (דיוויד היה אמור להשתתף אבל נאלץ לפרוש ברגע האחרון) ולראות עוד כמה הצגות של ה-RSC. הם בדיוק העבירו את כל Rome Season שלהם לברביקן, אז הזמנתי כרטיסים לשלוש ההצגות ותזמנתי את זה ככה שזה הסתדר עם האירוע. האירוע עצמו היה כיפי - למרות המזמורים והתפילות, שגרמו לי להרגיש קצת לא קשורה) - וההצגות היו נהדרות, כרגיל. ניצלתי את ההזדמנות לראות את התערוכה של ה"פ (A History of Magic) - בערך התערוכה הכי מגניבה בהיסטוריה - ולבקר באולפנים שבהם צילמו את ה"פ (הם מריצים כרגע את Hogwarts In the Snow לכבוד החורף וכריסמס וכל זה). הדגם של הוגוורטס בשלג זה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם.

כמובן שהסתובבתי קצת בלונדון וקניתי הרבה יותר מדי. ביום האחרון שלי שם ירד שלג(!!!) אז בפעם הראשונה בחיים שלי אשכרה נגעתי בשלג (למרות שזה היה שלג קל, ככה שלא באמת היה ממה לעשות כדורים וכאלה). עדיין, ירד שלג וזה לגמרי היה אחד ההיילייטים של הטיול הזה.

וזהו, פחות או יותר. אני לומדת שני קורסים כרגע, אבל האמת שאני לא סובלת את המנחה/מרכזת שלי באחד מהם, אז זה (וחוסר החשק הכללי לעשות משהו) די הורס לי חלק מהכיף. אני מניחה שכרגע אני בעיקר נהנית מלהיות בבית ולא לעשות כלום; זה חידוש מרענן אחרי חודשים של ריצות בין עבודה לאוניברסיטה לעבודה. אני בעיקר רוצה לצאת מהבית כבר, אבל כנראה שזה יחכה לרגע שאני אטוס ללמוד בחו"ל.

All in all, זאת היתה שנה די מיוחדת.

אה, כמובן, כשהייתי בלונדון גיליתי שסוגרים את ישרא, ועד אתמול הייתי ממש מדוכאת מזה, אבל עכשיו כשיש תקווה שוב אני מוכנה להילחם. אחרי הכל, זה ישרא3>

(כן, כן, הכותרת בהשראת הפרקים של Friends כי אתמול בערב היה מרתון וזה נכנס לי לראש.)

השנה האחרונה היתה... מטורפת. אני עוצרת רגע לחשוב, להסתכל על מה שעברתי השנה, ואני בהלם מוחלט. איבדתי את סבא, הייתי אומללה, פיתחתי תלות, החלטתי לשנות, איבדתי את מר ג' בפעם הראשונה, נעשיתי אופטימית, איבדתי שליטה ועשיתי טעות שגרמה לי לאבד את מר ג' בפעם השנייה, הייתי אומללה בסדר פסח הראשון בלי סבא, התבגרתי קצת, נעשיתי עוד יותר אופטימית, הגעתי לאחד המקומות הראשונים בתחרות, יצאתי מהבגרות במתמטיקה בדמעות, בסופו של דבר שרדתי 9 מתכונות ו-9 בגרויות, עברתי את שנת הלימודים הכי מטורפת שמישהו עשה אי פעם ובכל זאת ממוצע ציוני ההגשה שלי עמד על 94.3, עברתי פסיכומטרי בציון של 749 (ובכיתי), למדתי מה זה להירגע בחופש, חשבתי וחשבתי וחשבתי וחשבתי, סיימתי צו ראשון, ראיתי את כוורת בפארק, עבדתי על פרויקטים של השנה, נהניתי בערב ראש השנה הראשון בלי סבא, התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה (וגיליתי שאני בערך היחידה שמחבבת את המנחה שלנו), עוד פעם היתה בעיה איתי ועם מר ג', נסעתי לאילת בסוכות למרות שהיינו אמורים לטוס לקרדיף, נשארתי אופטימית וחזקה, הגעתי לכמה מסקנות קשות ובכיתי כמה פעמים אבל בכל פעם התאוששתי יותר מהר, גיליתי שאני כמעט מאושרת, חזרתי להשקיע והנה הגיע יום השנה למוות של סבא לפי הלוח העברי (מחר).

והיו איתי הרבה אנשים בשנה הזאת, שאני שמחה שהיו שם. היו אנשים שפגשתי דרך האינטרנט ועם חלקם דיברתי רק דרך האינטרנט, היו מ' וק', היתה כותבת לך הנהדרת, היתה ל' שבקושי יוצא לי לדבר איתה אבל ברגע שהיא תחזור לאירופה נוכל לדבר, היה א' שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, היתה המשפחה שתמיד ניסתה לתמוך. הקפתי את עצמי באנשים שאני אוהבת בשנה הזאת, וזה משמח אותי לראות שקשרים נשמרים והם עדיין כאן.

כמובן... שניים מהאנשים האלה הם מר ג' ו-MIG המדהימים שלי. אני לא מסוגלת לבחור אחד מהם שיהיה איש השנה, אז אני בוחרת את שניהם.

מר ג'. מה יש לומר עליו שעדיין לא אמרתי?

סבא נפטר בשני בינואר, יום רביעי. באותה התקופה היינו מדברים במיילים כל הזמן וגם היינו נפגשים בכל מיני שעות פנויות. באותו השבוע ניסינו לתאם איזושהי שעה שנוכל לשבת ביחד בחלקה, ואז בדיוק זה קרה. הוא אמר שיש לו זמן פנוי ביום חמישי, אז באתי בחמישי רק לשיעור שלו (בשעה אחרי הוא היה פנוי, אז כבר הוחלט שאני אלך גם לשיעור שלו). אני זוכרת שיצאתי איתו החוצה, והוא שאל אם אני לא אמורה להיות בשיעור. אמרתי לו שכן והוא אמר שהוא לא יכול לשבת איתי אם אני מבריזה, אז אמרתי לו שזה או זה או שאני אלך, כי לא רציתי לפתוח את כל העניין במסדרון. בסופו של דבר אמרתי לו בשקט שסבא נפטר. הוא אמר שהוא מצטער ושאל למה הגעתי בכלל. אמרתי לו שבאתי בשביל לדבר איתו, אז הוא לקח אותי החוצה, וישבנו ביחד במשך כל אותה השעה. מאוחר יותר, כששאלתי אותו אם אני אוכל לשלוח לו את מה שאני אכתוב על סבא, הוא שאל אם אני לא אעדיף לדבר על זה.

את ינואר אני לא זוכרת כל כך טוב, אבל אני זוכרת את כל הויכוחים שלנו. הוא אמר שאני מסוגלת ואני אמרתי שלא; הוא אמר שאני מעניינת, אני אמרתי שלא; הוא אמר שאני יכולה להיות מאושרת ואני אמרתי שלא, אבל הוא סירב לוותר עד שהסכמתי איתו. אמנם איבדתי אותו בגלל התלות שפיתחתי בו, אבל החלטתי לשנות בזכותו. רוב השינויים שעשיתי בחיים שלי מאז היו בזכותו. הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים: איך להפסיק לפתח תלות, ואיך להיות מאושרת לבד, ואיך להאמין בעצמי, ואיך להירגע, וכל כך הרבה שאני בכלל לא יכולה לתאר (אפילו לא במאה מכתבים).

אמנם עשינו טעויות (שנינו), אבל בסופו של דבר הוא נתן לי כל כך הרבה דברים טובים בשנה הזאת. הוא בדרך כלל היה שם כשהייתי צריכה אותו, אפילו אחרי שהתרחקנו. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר דברים די הסתדרו, ויצא לנו לדבר יותר מפעם אחת. כתבתי על זה כאן בלי הפסקה אז אני לא אפרט, אבל אני רק אגיד שהדברים שהוא לימד אותי והשיחות האלה איתו עשו אותי שמחה יותר משרוב האנשים הצליחו לעשות אותי אי פעם. ואמנם היו קצת בעיות, אבל היום הכל באמת בסדר, ואני יודעת שאם אני צריכה משהו, הוא עדיין שם.

מי היה מאמין שבנאדם אחד יוכל לשנות את החיים שלי כל כך הרבה?

MIG. האח הגדול המדהים שלי.

את רוב ההיכרות שלי איתו עברתי בשנה הזאת. אני זוכרת שהוא הגיע ביום השנה החדשה, כשגילינו על הסרטן של סבא, וניסה לעזור, אבל קצת התחמקתי ממנו כי לא רציתי לדבר על זה. זאת לא היתה הפעם האחרונה שבה ניסיתי להתחמק, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שבה עשיתי את זה בפועל.

אחרי שחזרתי הביתה בוכה באותו יום חמישי שבו היתה לי את השיחה ההיא עם מר ג', היה לי שיעור איתו. הוא כנראה ראה את הסימנים של הבכי על הפנים שלי כי מיד כשהוא נכנס הוא שאל אם הכל בסדר. אמרתי שלא, אבל יהיה בסדר. הוא שאל מה קרה, אז אמרתי לו שהיתה לי שיחה קשה עם מר ג', אז הוא סובב את הכיסאות ליד השולחן ואמר ש"בואי נדבר". סיפרתי לו על השיחה שהיתה לנו (ושוב קצת בכיתי), והוא אמר שזה מוזר, כי מר ג' מאוד מעריך אותי והוא אמר עליי דברים טובים. הוא שאל אם אני מאוהבת בו וצחקתי, והוא אמר שהוא היה חייב לבדוק. הוא גם שאל ממה אני מפחדת ואמרתי לו שאני מפחדת לאבד אותו. הוא אמר שמערכת יחסים כמו שהיתה לי עם מר ג' עשויה להיות בעייתית למורים (גברים) ואולי גם זה חלק מהעניין.

אני חושבת שבערך בזמן הזה התחלתי להיפתח יותר בנוגע לדברים שעוברים עליי.

והוא היה שם. הוא תמיד היה שם. הוא היה שם כשהיה לי הסיפור השני עם מר ג', והוא היה איתי בטלפון חצי שעה אחרי שיצאתי מהבגרות הנוראית במתמטיקה, והוא היה שם להכין אותי לפסיכומטרי למרות שהייתי מתסכלת (אני מניחה, לפחות. אני הייתי מתוסכלת מעצמי אם הייתי הוא), והוא היה שם ללמד אותי איך ללמוד לבגרויות (נהייתי פרודוקטיבית!), והוא היה שם לעזור לי ביולי כשקרה מה שקרה, והוא היה שם בסמסים וטלפון בחופש אם הייתי צריכה אותו (גם למתמטיקה, אבל גם לדברים אחרים), והייתי אצלו באוגוסט (הוא ציפה שאני אצור קשר בחופש, אבל אמרתי לו שאני לא רוצה לגזול ממנו את החופש שלו), וחזרנו להיפגש בתחילת השנה, והוא שכנע אותי להפסיק להתחמק מלימודי נהיגה, והוא היה כאן שוב כשהיו לי לבטים בנוגע לאחיו, והוא היה כאן כשהייתי צריכה כיוון ובזבזתי ארבעה שבועות בלא לעשות כלום (ובסופ"ש אחד הדבקתי את כל הפערים שצברתי בארבעת השבועות ההם), והוא היה כאן כשהתרסקתי בשבוע שעבר, והוא היה כאן לדבר ביום חמישי האחרון.

וזה לא רק לדברים הקשים. זה סתם לשבת לדבר על כל מיני דברים תוך כדי שעובדים. על פסיכולוגיה ועל בני אדם ועל טלוויזיה וכאלה, ועל דברים שהוא עובר בחיים ועל דברים שאני עוברת בחיים, לא רק דברים שצריך תמיכה בקשר אליהם. וזה כל כך כיף לדעת שתמיד אפשר לדבר על דברים ותמיד אפשר לחלוק והוא כמו האח הגדול שאף פעם לא היה לי.

וזה מדהים כמה הוא שינה וכמה משמעותי הוא נהיה בחיים שלי.

אין ספק שהם שני האנשים שהיו הכי משמעותיים בחיים שלי בשנה הזאת.

ישבתי היום לקרוא כמה פוסטים מהתקופה שבה התחלתי את הבלוג. טוב, האמת היא שהתכוונתי לבדוק באיזו שעה פרסמתי את הפוסט הראשון כדי שאני אוכל לפרסם את הפוסט הזה באותה השעה (אלה הדברים הקטנים שהופכים את החיים לטובים), וישבתי לקרוא כמה מהפוסטים הראשונים.

והם גרמו לי לחייך.

הם גרמו לי לחייך כי מי שכתבה אותם היא ילדה קטנה ותמימה, שהייתה בטוחה שהיא יודעת הכל ושהמטרה של היקום היא להוציא אותה מדעתה. היא היתה מתוסכלת חלק מהזמן, היתה עצובה חלק מהזמן ואפילו היתה שמחה מדי פעם. היא רצתה לכתוב כאן כל מיני מחשבות פילוסופיות שעלו בראשה, למרות שבסופו של דבר זה לא כל כך הצליח לה. האמת היא שאת הדיונים הכי מעניינים שלה עם עצמה או אם חברים היא בכלל לא זכרה. היא לא ידעה אם היא רוצה להסתיר את הבלוג או לא, ובצורה מאוד משעשעת מצאה את עצמה כותבת כל מיני דברים שיכול להיות שהיא לא בדיוק אמורה לכתוב. היתה שם ילדה שלא אהבה את הכיתה שלה ואת החיים שלה, ותמיד היתה בורחת למקומות אחרים, ואף פעם לא ידעה באמת מה זה כאב שגורם לך לרצות למות, למרות שהיא היתה בטוחה שהיא ידעה.

ומה שאני אוהבת בבלוג הזה הוא שרואים לאט לאט איך הילדה הזאת מתבגרת. איך היא עוברת דברים. יש פה מסלול של בערך ארבע שנים (מלבד החודשים שבהם לא פרסמתי כלום), שבהם היא חווה כל מיני חוויות, החל מקראשים, דרך התאהבות, ועד לאהבות מסוגים שונים; מחוסר חיבה לשנאה; מעצב לכאב לדיכאון. כל כך הרבה רגשות ומחשבות ורעיונות. אני גם אוהבת את איך שהכתיבה שלה התבגרה איתה, שהיא התחילה בפוסטים או סיפורים קצרים של שלוש שורות והמשיכה לדברים ארוכים ומנומקים. ואני חושבת שזה די מדהים, להיות מסוגלת לעקוב אחרי התהליך שעברתי בארבע השנים האחרונות.

אני לא אוסיף עוד הרבה – הכל כאן, מסודר בקטגוריות כמו שרק אני יכולה לעשות – אלא רק אגיד שאני רואה את זה ממשיך לעוד שנים ארוכות. אני מקווה שזה באמת יקרה.

והאמת? אני מרוצה מכל מה שקרה דרך הבלוג (כמו האנשים שפגשתי כאן). לא הייתי בטוחה שאני בקטע של עוד בלוג אז, אבל זאת היתה ההחלטה הנכונה לפתוח אותו. ואפילו הצלחתי להישאר פה מספיק זמן בשביל לחגוג יותר מכמה חודשים! זה שיא. ובחיים לא הייתי מאמינה - אבל יש כאן כמעט 500 פוסטים. זה תמיד נראה לי כמו יותר. 

נו, ארבע שנים. 

אן.