בסיפור הראשון של שרלוק הולמס שכתב ארתור קונן דויל, "שערורייה בבוהמיה", מקבל הולמס מכתב בלתי-חתום הנוגע לפגישה עתידית עם לקוח אפשרי. ווטסון, בתמימותו האופיינית, שואל את הולמס מה פירוש הדבר לדעתו, והולמס מגיב באמירה שאין לו דעה בנושא, מכיוון ש"טעות חמורה היא לפתח תיאוריות בטרם יש בידך די נתונים. מבלי משים מתחיל האדם לעוות את העובדות כדי שאלה תתאמנה לתיאוריות שבנה, במקום לפתח תיאוריות שתתאמנה לעובדות."

צל של אמת מוכיח בדיוק את זה.

היה הרבה ויכוח סביב הסדרה הזאת. לא באמת עקבתי אחרי הכל כי זה לא עניין אותי עד שראיתי את ארבעת הפרקים, אבל אני זוכרת אמירות שנגעו למידת המהימנות של הטענות שמועלות בסדרה ולזה שלציבור אין זכות לשפוט את האנשים המעורבים, ובמקרים אפילו קיצוניים יותר, את עבודת המשטרה. אני מאמינה שאת רוב הטענות האלה אפשר למצוא ברשת.

כמובן שאלה שטויות.

לפני שאני אגיב על הדברים שמוצגים בסדרה, אני אציין שאני לא יודעת מי רצח את תאיר ראדה ז"ל (מן הסתם), אבל יותר מזה, אין לי השערה בנושא. השערות, כמו שאמר שרלוק הולמס, אסור לפתח לפני שיש בידינו את כל העובדות, ואין ספק שזה משהו שאין לנו כרגע (אלא אם המשטרה תואיל בטובה לפתוח את התיק שוב). כן אפשר לדבר על הראיות שמוצגות ועל תהליך השגתן, שהוא חובבני במקרה הטוב ביותר.

אחד הדברים שחוקרים מוזהרים שלא לעשות הוא לשאול שאלות מנחות במהלך תחקור משטרתי. למרות שלכאורה שאלות מנחות אמורות דווקא לסייע, מכיוון שהן מזכירות לאדם שעובר את התשאול דברים שהתרחשו, למעשה, הן מסוכנות לא פחות מפברוק ראיות. למה? כי שאלות מנחות יכולות, באותה המידה שהן עשויות להזכיר דברים שקרו בפועל, לגרום לשינוי זכרונות או ליצירת זכרונות מזויפים מאפס.

ובאורח פלא, האדם שנחקר ו"נזכר" פתאום במשהו לא באמת יודע שמדובר בזיכרון מזויף.

למרות זאת, לאורך שני הפרקים הראשונים של הסדרה אפשר לראות את החוקרים שואלים שאלות שכאלה. שלא לדבר על קביעות שהם מפנים כלפי זדורוב ("אתה רצחת אותה"), עלבונות שהם מפנים כלפיו ואפילו ניסיון של משתף הפעולה להמציא איזשהו סיפור של מה שקרה עם זדורוב. זה לא משנה שהעובדות בשטח לא מתאימות לסיפור המפוברק של החוקרים (הגרסה של זדורוב, שלאחר מכן הוא חוזר בה), וזה לא משנה שעדים במקום סותרים את הסיפור. המשטרה ובית המשפט מצאו את החשוד שלהם, ובדיוק כמו כל בלש חובב, הם מנסים להוכיח שהם צודקים. מה שלא מתאים, נזרק לפח.

אין ספק שזדורוב הוא מטרה קלה. עובד זר, לא לגמרי מדבר עברית, עם משפחה קטנה שחיה פה - קל מאוד לאיים על אדם כזה ולגרום לו להודות בפשע, בין אם הוא ביצע אותו ובין אם לא. גם אם הוא לא הרוצח, הוא לא יהיה הראשון שהודה בפשע שהוא לא ביצע - מאז פיתוח הטכנולוגיות להשוואת דנ"א וטביעות אצבעות, רק בארה"ב נמצאו כמה מאות אנשים שנאסרו (או אפילו הוצאו להורג) בטעות, וחלקם אפילו הודה בפשע. היום יודעים שהם לא ביצעו אותו, אבל זה לא בדיוק עוזר להם בשלב הזה.

אין ספק גם שהחקירה של המשטרה חובבנית במקרה הטוב. על כתמי דם ושיער אמנם אי אפשר לערער (ושניהם, כמו ראיות מדעיות אחרות, לא מקשרים אותו בכלל לזירה), אבל על עדויות ראייה והודאות בהחלט אפשר לערער, במיוחד לאור ההסרטות של המשטרה שמוצגות בסדרה. לא צריך לעוות אותן, לא צריך לגרום לאנשים לחשוב משהו שלא קרה - הכל שם. ההסרטות של זדורוב שמנסה כל מיני אפשרויות שונות עד שהוא מגלה את האפשרות הנכונה בזמן שהם עובדים על ההודאה שלו; השכנוע של משתף הפעולה שעדיף לו להודות והזמן שהם בילו ביצירת גרסה מזויפת של מה שקרה; השאלות המכוונות של החוקרים שחשפו את כל הפרטים שלכאורה רק הרוצח אמור לדעת - ואפילו הבחירה בקומה הלא נכונה בטעות (שמערערת את אמינות הטענה שהוא הרוצח, לאור זה שהרוצח היה יודע איפה התבצע הרצח) - כולם מצביעים על תשאול במטרה תחילה. המשטרה החליטה שהוא אשם - ולכן הוא אשם.

עצם העובדה שבית המשפט קיבל את הטענה והרשיע את זדורוב בעיקר על בסיס התשאולים וההודאה אומר משהו על עבודת מערכת הצדק במדינה שלנו. כמה קל לעשות צדק כשמי שנפגע גם ככה שייך לאוכלוסיות חלשות.

עוד דבר מדהים בסדרה זה התגובות של השופטים. שוב, לא צריך לעוות שום דבר - בית המשפט עושה צדק לעצמו. בצורה מדהימה, כשההגנה מביאה עד מומחה לטביעות נעליים, שטוען ש"טביעת הנעל" שנמצאה על המכנס של תאיר ז"ל לא שייכת לזדורוב וכנראה היא בכלל לא טביעת נעל, השופטים טוענים שקל לראות שכן ולכן ברור שהעד משקר או שהוא לא יודע מה הוא אומר. אז מה אם זה מומחה עולמי. מה שלא מתאים לתיאוריה שבנתה המשטרה מסולק על ידי בית המשפט.

איזה חיים קלים יש לנו, אה?

לא סתם הולמס אמר את מה שאמר לווטסון בקטע המדובר. במקרה של החקירה הזו, קל לראות איך מעוותים עובדות ועדויות על מנת להתאים אותן לתיאוריה. אז מה אם הסכין לא מתאימה, אם זדורוב בכלל דיבר על שירותי הבנים (לא יודעת אם מישהו שם לב לזה, אבל זה מה שהוא אומר) למרות שהרצח התבצע בשירותי הבנות, אם אף אחד לא ראה אותו הולך אחריה, אם לא נמצא דנ"א שלו במקום... אז מה?

הדבר המדהים עוד יותר היה לראות את היחס לתיאוריה החלופית שהוצגה למשטרה. אני לא יודעת מי הם א"ח וא"ק, מה המניעים שלהם לעשות דברים, או מה באמת קרה ומה לא קרה. אבל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר בתיק סגור, תפקיד המשטרה הוא לחקור את האפשרות שההסבר החלופי הוא נכון. גם אם הוא לא, גם אם מדובר בבזבוז זמן, תפקיד המשטרה הוא לבדוק כל כיוון, כפי שציין שם אחד השוטרים הבכירים בפרק הראשון. בודקים כל רחוב עד שמגיעים לדד אנד, לא?

בצורה לא מפתיעה, פה זה לא קרה. אבל למה אפשר לצפות משוטרים חובבנים שנחושים בדעתם לעוות את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה, במקום לשנות את התיאוריה ע"מ שתתאים לעובדות?

אני מקווה, למרות שאני לא בונה על זה, שלפחות הסדרה הזאת תגרום לאיזושהי חקירה. עצם העובדה שאחד מהשופטים בביהמ"ש העליון לא האמין שזדורוב הוא הרוצח בהתבסס על טענות ההגנה ועל הסיפור של א"ח מראה שאולי עוד יש תקווה. השאלה היא האם בכלל נגלה אי פעם מי ביצע את הרצח המזעזע הזה, ואם המשפחה סופסוף תקבל איזשהו שקט נפשי בהקשר הזה.

אני מקווה שכן.

אני לא מבינה מה כל כך לא בסדר בזה שאני צריכה את השקט שלי.

אולי בגלל זה אני לא מרגישה שייכת לפה. כל כך רועש פה כל הזמן. כל הזמן צעקות ואנשים וכל זה. זה אף פעם לא היה ככה בחו"ל, לא משנה באיזה מלון היינו. בטח שלא בווסטין שלי.

וזה קשה מספיק להיות פה שוב, למרות שזה לא אותו המלון והכל, ואני לא מסוגלת עם כל הרעש הזה. ואני מתגעגעת יותר מדי ואני לא רוצה בכלל לצאת מהחדר כי זה כל כך רע בחוץ.

ועכשיו היתה ארוחת ערב שבת וע' אפילו לא היה שם לשמור עליי.

לא רוצה יותר. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

בוקר לא פשוט היה לנו היום, אה?

אני עדיין לא מאמינה שהוא היה בביה"ס כשאני כבר הייתי שם. אני לא מאמינה שסביר להניח שראיתי אותו לא מעט פעמים ואני בכלל לא זוכרת. עשיתי טקסי יום הזיכרון כל כך הרבה פעמים שאני כבר כמעט רגילה לשמוע את השמות והסיפורים והכל, אבל עצם ההבנה שסביר להניח שראיתי אותו, שהוא סיים ללמוד שם כשאני סיימתי את כיתה י', שכל זה קרה בסך הכל חודשיים וחצי לפני שהתגייסתי... זה נותן לזה פתאום איזושהי משמעות אחרת.

אתה יודע שאני זוכרת עוד את הבוקר הזה? קיבלנו את ההודעה מביה"ס שנהרג חייל שלמד אצלנו, ואז גם הגיע סמס שמזכיר לנו לשמור על עצמנו ולהישאר בקשר וכל זה, וראינו בן כמה הוא היה ופתאום קלטתי שזה מישהו שכנראה ראיתי. ואני לא יודעת עליו כלום. לא מי הוא היה, לא מה הוא אהב, כלום. זאת אחת הסיבות שהיה לי חשוב להגיע לטקס בביה"ס היום - כי רציתי לדעת. כי הייתי חייבת לדעת.

וזה לא קל, אתה יודע? אני לא הכרתי אותו אישית, אבל לדעת את כל זה, זה הופך את כל היום הזה להרבה יותר קשה. פגשתי היום כל כך הרבה אנשים מהשכבה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, וכולם עוד היו במדים אז ישר התחילו השיחות על "איפה את/ה" ו"מה התפקיד" והכל, וכל מה שאני חושבת כרגע זה שהלוואי שלא נעשה את זה בשבילם בפעם הבאה. ואתה יודע איך זה, עכשיו כשאני חיילת (ולא משנה כמה מיותרת אני מרגישה) הכל פתאום עולה, כל המחשבות האלה של "מה יקרה" ו"מה אם".

ואני יודעת שאני קצת מגזימה ואני פשוט עייפה וזה בכל זאת יום קשה, אבל הטקס הזה ופינת ההנצחה החדשה הזאת היו כל כך מרגשים ומכאיבים ועוד הרבה דברים, שאני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים האלה. כל כך ניסיתי לא לבכות בטקס, אבל באיזשהו שלב פשוט רציתי לעלות למעלה לאיפה שאתה ישבת, לשבת לידך ולבכות שם, ושתלחץ לי את היד או תחבק אותי או משהו כדי לעזור. כי זה נשמע הזוי, אחרי מיליון טקסים כאלה שעשיתי וחוויתי וראיתי ומה שלא יהיה, אבל אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה.

ואני לא יודעת איך להתמודד עם כמה שאני דואגת לך. כי אני אולי ראיתי אותו, אבל סביר להניח שאתה הכרת אותו, אולי אפילו לימדת אותו. ואני אפילו לא יכולה לדמיין איך זה לחוות דבר כזה. אני רק יודעת כמה אני מפחדת עכשיו שזה יקרה לאנשים שאני אוהבת שנמצאים בבסיסים השד-יודע-איפה ונמצאים בהשד-יודע-איזה-סיכון. וכן, גם כשעשינו שני טקסים ביום הזה, אחד מול הורים שכולים ואחד לא, גם אז היום הזה לא היה כל כך קשה.

אני שמחה שבאתי, אבל יש בי חלק שהיה מעדיף לנסוע לשעתיים לקרייה מאשר לקבל את היום הזה חופש כדי ללכת לטקס.

אוהבת.

אני.

אין מה להגיד.

אתמול בערב, כשהלכתי לישון אחרי שהתפרסמו תוצאות המדגם, הייתי מאוכזבת. הייתי מאוכזבת כי בוז'י וביבי היו בשיוויון. הייתי מאוכזבת כי כמו שזה נראה, עוד היה לביבי סיכוי לקבל את המנדט מהנשיא לנסות להקים ממשלה. מצד שני, עוד היתה לי תקווה - גם אם פחות חזקה מהתקווה שהיתה לי ערב קודם לכן - שבוז'י יקבל את המנדט והמחנ"צ יהיו אלו שיקימו את הקואליציה - יחד עם מתמודדים ראויים אחרים, ובעיקר - בלי נתניהו.

היום בבוקר, כשקמתי בעשר כדי לנסוע לבסיס, ראיתי את התוצאות הכמעט-סופיות וכל התקווה שהיתה לי נעלמה. הדבר היחיד שהצלחתי להסכים איתו היה הטור ב"הארץ" שקראתי, שאמר שאין ברירה - חייבים להחליף את האזרחים. כי אין מה לעשות, זה הפתרון היחיד לסיוט האבסורדי הזה שמתרחש כאן.

למה זה אבסורד? כי בשנים האחרונות, מלבד דבר טוב או שניים שהוא עשה, העיסוק היחיד של ראש הממשלה היקר שלנו היה לדאוג לעצמו ולכיסא שלו. לכיסא הנוח, למשכורת, לרכב והנהג הצמוד, ובעיקר לבזבוז המטורף של הכסף שלנו בלי לתת לזה שום תמורה. אם זה בלקנות נרות ריחניים לבית שלו, אם זה בלתת לאנשים משרדים לא קיימים - או יותר גרוע, "שר בלי תיק" - כדי שישבו איתו בקואליציה, ואם זה בלשחרר מחבלים כשהיו לי בחירות אחרות, הרבה פחות הרסניות. לא, נכון, האחרון לא קשור למצב הכלכלי - רק לרצון שלו לשמור על הכיסא.

אבל עשרים וארבע שעות של טרור במסרונים, בטלוויזיה ובפגישות אישיות, וחלק נכבד מעם ישראל שכח את כל זה.

כי זה מפחיד. זה מאוד מפחיד שתהיה ממשלה שמאלנית ובוז'י יחזיר שטחים ויחתום על הסכמים. זה לא משנה שמלבד רבין, כל ראשי הממשלות שעשו את זה היו ימניים - אם זה בגין (הסכם השלום עם מצרים), אם זה שרון (החזרת יהודה ושומרון ועזה) ואם זה נתניהו עצמו (החזרת חברון). זה מאוד מפחיד שתהיה ממשלה שמאלנית ובוז'י ישחרר מחבלים תמורת הסכם שלום. זה לא משנה שמי ששחרר מחבלים כדי לחדש את המו"מ עם הפלסטינים היה נתניהו, למרות שהיו לו בחירות אחרות - שבניגוד לזו, היו הפיכות (כמו לעצור את הבניה בהתנחלויות). זה מאוד מפחיד שהממשלה השמאלנית תוביל אותנו לאבדון ותביא להרס של מדינת ישראל - אבל זה שממשלה ימנית בראשות ביבי כבר עושה את זה בשנים האחרונות, זה לא מפחיד.

וזה, זה האבסורד האמיתי.

כי אחרי שאנשים פה יצאו החוצה לרחוב, גרו באוהלים באמצע ת"א, עשו מהפך מטורף כמעט בבחירות הקודמות כדי לנסות להביא שינוי והפגינו מול משכן הכנסת כדי למנוע שחרור מחבלים מיותר, הם חוזרים בחזרה לביבי. אותו ביבי שגרם לכל הדברים האלה מלכתחילה. אותו ביבי שמחמיר את היחסים שלנו עם ארה"ב בכל יום שעובר. אותו ביבי שלא אכפת לו מכל אחד ואחת מאיתנו בשיט. אותו נתניהו.

ועכשיו זה יימשך ככה עוד שנתיים, שלוש, ושוב נצא לעוד בחירות מיותרות.

כל הכבוד, אזרחי ישראל. כנראה שאנחנו באמת ראויים לזה.