כשהייתי ילדה, זה היה בעיקר סרט חמוד שממש אהבתי על גור אריות שמתבגר ולומד להתמודד עם דברים (ברצינות, כמות הפעמים שראיתי את הסרט הזה כילדה מגוחכת). ממש לפני שסבא נפטר, מר ג׳ (מרגיש מוזר לקרוא לו ככה) אמר לי לראות אותו שוב, כי הוא יעזור לי. חשבתי שהוא צוחק, אבל כשראיתי אותו במרץ, באזור ערב פסח, הבנתי למה הוא אמר לי את זה (וגם כתבתי על זה). מאז זה פחות או יותר חזר להיות הסרט האהוב עליי, וראיתי אותו שוב לא מעט פעמים בשנים האחרונות. בעיקר בנקודות שממש הייתי צריכה משהו שיגרום לי לחייך.
בצורה מוזרה כלשהי, מסתבר שעד היום לא באמת ראיתי אותו במחשבה על מר ג׳.
זה ממש מוזר, כי זה לא שאף פעם לא חשבתי על זה או קישרתי את שני הדברים. אני לא חושבת שחשבתי על זה עד שהבנתי כמה קשה האובדן הזה היה, אבל מאז... כן, זה עלה כמה פעמים, בעיקר כשנזכרתי באיך שהוא אמר שאם אני צריכה משהו הוא שם (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״), או כשכאב לי והתאבלתי (לא בהכרח עליו/בגללו) ונזכרתי שהוא אמר לי לראות את הסרט. אפילו חשבתי על הסרט לפני כמה שבועות (נראה לי, הזמן קצת מאבד משמעות כשתקועים לבד) כשחשבתי על הספר שאני כותבת (שכמובן קשור אליו).
ועדיין, מסתבר שלא ראיתי את מלך האריות בזמן שחשבתי עליו, כי היום... it hit me. ממש אבל.
איכשהו לא ציפיתי לזה, כי זה אף פעם לא היה ככה. אני לא יודעת למה הפעם זה כן קרה. אולי זה בגלל שגם ככה חשבתי על זה היום, כי כתבתי את הסצינה האחרונה והיא ממש העלתה דברים. אולי זה סתם בגלל שאני במקום הזה כרגע. אני לא יודעת. אבל כשהגיע הרגע הזה (״אמרת שתמיד תהיה לצדי, אבל אתה לא״)... פשוט התחלתי לבכות. (לא שאני לא בוכה בסרט הזה גם ככה, אני לא מסוגלת לראות את המוות של מופסה בלי לבכות, אבל זה היה משהו אחר לגמרי.)
ואז לראות את כל הקטע עם רפיקי, שמזכיר לו מי הוא ומה העבר שלו, לשמוע את אבא שלו מזכיר לו מי הוא ואת הכאב של סימבה כשהוא מבקש ממנו לא לעזוב אותו... חשבתי שהזדהיתי עם זה אז ב2013 כשכתבתי את הפוסט ההוא. רק היום כשראיתי את זה הבנתי שלא היה לי מושג כמה באמת אני יכולה להתחבר לרגע הזה.
וזה לא שאני לא יודעת למה. הוא אמר שאני יכולה לסמוך עליו, שהוא שם בשבילי, ואז הוא הלך. וכל כך כאב לי, כל כך האשמתי את עצמי, שניסיתי לשכוח. להעמיד פנים שזה לא משפיע עליי. כשהעולם מפנה לך את גבו, הפנה אתה את גבך לעולם, נכון? אבל אין מה לעשות, אפילו שניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שזה כבר לא בראש שלי, שאני לא זוכרת, זה עדיין היה שם. ועכשיו אני בדיוק במקום הזה.
היתה לי תובנה, בערך בזמן שעברתי לכאן, שבשנים האחרונות ניסיתי להרוג את עצמי (נפשית/מנטלית). ניסיתי לשכוח מי אני, מה הוא לימד אותי, איך הוא השפיע עליי, הכל. ועכשיו אני מתחילה להיזכר, אבל אני מרגישה לא פחות אבודה משהייתי כשהוא נכנס לחיים שלי, אולי אפילו יותר במובנים מסוימים. אין לי מושג מי אני (״השאלה היא מי אתה״ ״פעם ידעתי. עכשיו אני לא בטוח״). ואני אמנם מרגישה שאני לא יודעת כלום, אבל יש משהו אחד שאני (כמעט) בטוחה בו, איפשהו עמוק בפנים: אם אני אצליח למצוא שוב את הקול שלו שהיה בתוכי, אני אדע לאן אני אמורה ללכת. לא יודעת למה אני חושבת ככה או איך אני יודעת את זה. אינטואיציה, אולי. אזור הרגש בין הרגש להיגיון, כמו שאמר לי *מישהו* פעם.
״הוא חי בתוכך״. זה מה שרפיקי אומר לסימבה. זה מה שהוא מבין, לאט ובזהירות, כשהוא מדבר שם עם הדמות של אבא שלו. כשהוא שומע את הקול שלו. הפנמה, ככה קוראים לזה בפסיכולוגיה. אנחנו מפנימים דמויות בחיים שלנו. ככה אנחנו מתמודדים עם אובדן. וגם הדמויות בעולם של מלך האריות, מסתבר. סימבה נזכר מי הוא דרך ההבנה שאבא שלו עדיין שם, בתוכו, וכל מה שהוא אמר לו, כל מה שהוא לימד אותו... הכל עדיין נכון. וזה אמנם כאב להיזכר בזה, אבל זה עדיין שם, זה עדיין חלק ממנו, והגיע הזמן שהוא יפסיק לברוח מזה ויקבל את זה כחלק ממנו.
אני לא מרגישה קרובה יותר לנקודה הזאת. עדיין לא. זאת אחת הסיבות שאני כותבת את הסיפור הזה. ולראות את סימבה במקום הזה שבו אני נמצאת... זה העלה הרבה כאב. יותר משחשבתי שזה יכול להעלות, למרות שידעתי שבמובן הזה המסע שלי די דומה למסע של סימבה. מתאים לי לא להעריך נכון את העוצמה של הרגשות שלי. אבל אולי, אם סימבה נזכר ומצא את הקול של אבא שלו, גם אני יכולה.
הלוואי שהיה פה בבון חכם שייתן לי מכה על הראש עם מקל. יש לי תחושה שאני צריכה את זה.
(כן, אי אפשר לראות אותו פה וזה ממש מבאס, אבל זה שווה את זה)
קצת סנטימנטליות כי אני יכולה ואני ממש מופתעת שלא כתבתי את זה בנובמבר.
אז תקופת הכריסמס היתה ממש מדכאת והכל, והייתי צריכה משהו שיחזיק אותי, אז חזרתי לברוקלין 99, כי למה לא. וברור שאנחנו בעידן הבינג׳ וזה שנטפליקס מתחילה מיד לנגן את הפרק הבא הופך את זה לפחות או יותר בלתי אפשרי להפסיק, אז זה בערך מה שעשיתי רוב הזמן. (ווווווול, גם עבדתי והייתי עם המשפחה ודברים כאלה, אבל אלא אם אני בשיחת וידיאו, זה היה ברקע. לכתוב קוד תוך כדי צפיה בטלוויזיה זה קל.)
סיימתי את הפרק האחרון לפני בערך רבע שעה.
ראיתי את כל עונה 8 באיזה יום בנובמבר (האמת שהוט השיגו אותה ממש מהר לשם שינוי), וכמובן שבכיתי, פשוט כי אני ממש אתגעגע לסדרה הזאת. וזה ממש לא מתאים לי לא לכתוב על זה כלום בשום מקום, כשהסדרה הזאת בחיים שלי מאז 2016 (כן, הלכתי לבדוק מתי הוט הביאו אותה, כי התחלנו אותה במקרה כשזפזפנו והיא היתה בקומדי סנטרל, ובניגוד להרבה דברים בטלוויזיה, היא גם היתה טובה), אבל מסתבר שלא עשיתי את זה, אז... הנה אנחנו עכשיו.
לא ממש חשבתי על ברוקלין 99 יותר מדי בהתחלה, האמת. לא באמת עקבתי וגם לא ישבתי לראות את הפרקים לפי הסדר. זה פשוט היה משהו שאהבנו לראות אם היה במקרה בטלוויזיה. נדמה לי שבאיזשהו שלב היא אפילו נכנסה לרוטינה הקבועה שלנו (האירוניה בזה שב100+ ערוצים קשה למצוא משהו נורמלי לראות. בערך כשהייתי בתיכון יצרנו איזה ״מסלול״ של ״לאיזה ערוץ עוברים באיזה שעה בשביל איזה תוכנית״ כדי שלא יהיה משעמם ותמיד יהיה משהו מעניין לראות. It's a thing). אבל קשה לא להתאהב בסדרה הזאת.
אני לא זוכרת מתי ישבתי להשלים את כל הפרקים שפספסתי. אני יודעת בוודאות שזה היה יחסית מאוחר ושעשיתי את זה בנטפליקס, אבל אין לי מושג מתי זה היה. כן גיליתי שפספסתי לא מעט מהעונה הראשונה אבל כמעט את כל השאר ראיתי, אבל זה כבר סיפור אחר. זאת היתה מהסדרות הבודדות שהתחלתי לראות בזפזופ ובאמת היה לי אכפת מספיק בשביל לראות את כל הפרקים שפספסתי. (היו עוד כמה קומדיות שהתחלנו באותה התקופה, אבל רובן לא עברו את מבחן ה״האם אכפת לי מספיק כשאני יושבת לראות את זה מההתחלה כמו שצריך״. רוק 30 היא אחת מהבודדות שכן החזיקו. אבל זה כבר סיפור אחר.)
אני זוכרת גם את היום שפוקס הודיעו שהם מבטלים את הסדרה (מסיבה לגמרי לא ברורה). אז לא ראיתי לוציפר, אבל ברוקלין 99 כן היתה בחיים שלי, ולמרות שעוד לא ראינו את עונה 5 (אני חושבת שהיא הגיעה להוט קצת אחרי), זה היה הלם. ברור שהצטרפתי לקמפיין להציל את הסדרה, וכלכך שמחתי כשNBC חידשו את הסדרה (ואז עונה 5 הגיעה להוט וראיתי את הסוף והבנתי שאם לא היו מחדשים את הסדרה היינו משתגעים אחרי הסוף הזה). בכל מקרה, קיבלנו עוד 3 עונות ואת הסוף המושלם. וזה היה נהדר.
(אני לא סתם אומרת שזה היה הסוף המושלם. זה באמת היה. זה היה מרגש ומצחיק וכל כך מדויק לכל אחת מהדמויות, והנאום של ג׳ייק היה לגמרי נאום פרידה מהסדרה, בשבילנו ובשביל כל מי שמעורב בהפקה. וכל הרפרנסים לעונות הקודמות היו נהדרים. והשיחה האחרונה של ג׳ייק והולט, והסצינה האחרונה בהחלט בהלוויין, ו... אוף, הכל פשוט היה יפיפה. פרק כפול מושלם.)
ועכשיו... קצת עצוב לי. ברוקלין 99 לא באמת יכלה להימשך, לא עם איך שדברים נראים בארה״ב כרגע (אני זוכרת שקראתי שהם דיברו על זה שהם צריכים לחשוב שוב על התוכניות לעונה האחרונה אחרי כל מה שקרה, ובגלל שהקורונה בדיוק עצרה את כל התעשייה, היה להם זמן לתכנן את כל העונה מחדש או משהו כזה. צריך להגיד שהם עשו עבודה טובה עם זה, במיוחד בפרקי אמצע העונה), אבל... עדיין, אני אתגעגע לצוות המטורף הזה. לסדרה הזאת שאיכשהו תמיד מצליחה לגרום לי לצחוק. למשפחה הזאת. 3>
וזה לגמרי bittersweet כי עצוב להיפרד, אבל הסוף היה באמת כזה מושלם, ולא היתה דרך טובה יותר לסיים שמונה עונות כמו שהיו לנו. ואני שמחה שכולם קיבלו סופים שמחים כאלה. מגיע להם.
אני אפילו לא יודעת למה זה כל כך משפיע עליי. התעוררתי עם Viva la Vida בראש וכל הבוקר (וחלק נכבד מהיום האמת) ראיתי בלופים (בראש שלי) את הדקות האחרונות של הפינאלה. והקטע זה שבסך הכל התחלתי את הסדרה לפני, מה, שלושה שבועות? וסיימתי אותה לפני כמעט שבוע וחצי.
אז איך זה כל כך משפיע עליי?
ולמה דווקא עכשיו?
בטח יש לזה קשר לזה שהתחלתי לראות שוב את ההתחלה - כי אחרי הפינאלה זה די דורש את זה - ועכשיו כשאני עד כדי כך מחוברת למייק והארווי... דברים נראים קצת אחרת. אני רואה הרבה מעצמי אפילו בהארווי של תחילת הסדרה, למרות שלא הבנתי את זה עד היום אחרי הצהריים. הקשר שלהם קצת מזכיר לי אותו באיזושהי רמה. אבל אני חושבת שאני בעיקר עצובה להיפרד מהדמויות האלה.
It's not every day that I find character who are like me.
כאילו, אני שמחה שלא היתה עונה עשירית. כמו שאני שמחה שלא תהיה עונה שישית של נמלטים. הסוף היה... נכון. הוא היה מושלם, האמת; הפרק האחרון היה פשוט מושלם, עד לרמת הסצנה האחרונה (עם המונטאז המצוין), וזאת לא מילה שאני משתמשת בה בקלות. שתי העונות האחרונות היו meh, אבל הפרק האחרון היה מושלם, ואני שמחה שככה זה הסתיים.
אבל...
עדיין עצוב לי.
וזה מרגיש קצת מטופש שזה משפיע עליי עד כדי כך, אבל זה מה שאני עושה, נכון? מוצאת איכשהו את הדמות האחת ממיליון שאני מכירה אישית ומתחברת אליה. האוס ומייקל סקופילד ומייק (שמשום מה תמיד מזכיר לי את מייקל) והארווי ולוציפר. ואני, שבמקום להתמודד בורחת לראש שלה שוב.
אבל האמת היא שאני אפילו לא יודעת כמה ממה שכואב לי עכשיו כואב לי בגלל Suits וכמה זה בגלל שביה"ח שהיינו בו היום נמצא ליד הסופר ההוא והפעם האחרונה שהייתי בו היתה איתה כשהכל עוד היה בסדר. וזה היה מאוד appropriate שViva la Vida התנגן לי באוזניות בלופים כשראיתי את הסופר, כי ככה זה באמת הרגיש. That was when I ruled the world. או לפחות, כשהרגשתי כאילו אני מסוגלת לעשות את זה.
לפני שגיליתי שהכל בעצם לא מחזיק מעמד והחברה שסמכתי עליה כמו שלא סמכתי על אף אחד עשתה בדיוק את הדבר האחד שהיא הבטיחה שהיא בחיים לא תעשה לי. Pillars of sand indeed.
ואני כבר לא באמת יודעת כמה מהאבל שאני מרגישה עכשיו מגיע מהפרידה מסדרה שהתאהבתי בה ודמויות שאני מכירה כל כך טוב, וכמה ממנו מגיע מכל הבלגן האמיתי בחיים האמיתיים שלי. ואני לא באמת יודעת אם יש בכלל טעם לנסות לעשות את ההפרדה הזאת, כי בעצם הכל קשור. אני מי שאני, והחיים שלי בראש שלי הם חלק ממני.
זה קטע, כי כשדיברנו הוא שאל אם אני כותבת הרבה כרגע - כי הוא מכיר אותי מספיק זמן בשביל לדעת שהדרך שלי לברוח מדברים היא לברוח לראש שלי, ואמרתי שלא, כי אני מתעסקת בחיפוש עבודה ולימודים ובפרויקט הבלתי-נגמר הזה, ולא עצרתי אפילו לרגע לחשוב על זה, כי... אני מעסיקה את עצמי וזה מה שחשוב. ככה שרדתי את מרץ-מאי; התמקדתי בלימודים בכל הכוח (עם קצת עזרה מקפה מתובל בוויסקי, that is). לא חשבתי אפילו לרגע על זה שכמעט ולא כתבתי למרות שזה תמיד היה המנגנון הדיפולטי שלי. ועכשיו אני תוהה... אם אולי בגלל המחסור בזמן החלפתי אותו - זמנית לפחות - עם מנגנון התמודדות אחר שחשבתי שאני לא אראה שוב בחיים: דמויות שדומות לי.
תמיד יצרתי אותן בעצמי. אני לא כל כך בטוחה מה כל זה אומר.
כל מה שאני יודעת זה שעצוב לי, גם בגלל דברים בחיים ה"אמיתיים" וגם בגלל שאני לא רוצה להיפרד מהסדרה הזאת. לא כרגע. עדיין לא.
מה זה משנה, בכל מקרה אני משלמת לנטפליקס כל חודש ובתכלס אני רואה בערך שלושה דברים בלופים.
זה מרגיש כמו סוף הילדות שלי. ואני לא מוכנה לזה. עדיין לא.
לפחות הבנתי מה אני. אני צעצוע שבור שאף אחד לא רוצה כי הפצעים שלו עמוקים מדי. צעצוע שבור שהלב שלו כל פעם נשבר מחדש כי הוא חושב שהנה יגיע מישהו שיאהב אותו אבל אין אף אחד כזה, אף אחד לא רוצה צעצוע שבור. רק לי לא אכפת ואני אוהבת את כולם באותה מידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm