פעם לא מזמן, לפני חמש או שש שנים, חשבתי שאמון הוא דבר מוחלט. חשבתי שכשיש אמון בין שני אנשים, אז אין להם ספקות. בכלל. אפילו כתבתי מתישהו בתקופה ההיא על רגע של קנאה מצד דמות אחת שגורם לדמות השנייה להרגיש שהיא לא יכולה לסמוך על הראשונה כי ברור שהראונה לא סומכת על השנייה.

אני חושבת שהיה בי חלק, אפילו אז, שחשב שזה מגוחך לחלוטין. לפחות ככה זה נראה ממה שכתבתי אז:

"What I'm trying to say is…" He moved her head slightly and she opened her eyes, looking straight into his, "I think we both took it a bit too far. There can't be anything such as complete, one-hundred percent trust, because it's natural to feel jealousy and such. And these events don't make our relationship any less real or any less trustful."

ובכל זאת, אני לא חושבת שבאמת הבנתי את זה עד עכשיו.

זה נכון שאמון הוא דבר שביר. זה נכון שאמון דורש זה משהו שמרוויחים, לא מקבלים, וזה נכון שאמון דורש עבודה. Constantly. זה לא משהו שנותנים פעם אחת וזהו, זה ככה לתמיד. זה דורש כנות וקבלה ואכפתיות לאורך זמן. וכמו מערכות יחסים, אמון זה דבר שהוא תמיד מורכב.

אבל זה לא אומר שאין ספקות או תהיות.

זה העניין. ספקות ותהיות הם דברים בריאים, כי הם קשורים לגבולות. "האם אפשר לסמוך על הבנאדם הזה והזה עם זה וזה?" "האם הבנאדם הזה והזה יקבל את החלק הזה שלי?" "האם אפשר להיות עד כדי כך כנים?" הן שאלות חיוניות. כי לא משנה כמה אתה אוהב מישהו, כמה אתה מוכן לקבל, יש גבולות לכל מערכת יחסים. לפעמים זה עניין של כמה חווים בזמן מאוד קצר, ולפעמים זה עניין של מה חווים, ולפעמים זה אפילו לא קשור אלייך, אלא לבנאדם השני - אבל תמיד יש גבולות. תמיד.

וככה זה צריך להיות.

ועם גבולות באות שאלות. תהיות. כמה אפשר להראות לבנאדם השני וכמה אפשר להאמין למה שהבנאדם השני אומר, ובאיזה נקודות עדיף לקחת צעד אחד אחורה ולקחת את מה שהשני אומר with a grain of salt, כי מה לעשות, גם לבנאדם השני יש בעיות והוא לא תמיד מטפל בהן. ובסופו של דבר זה העניין במערכת יחסים - לקבל את זה שיש איזשהו מרחק בינך לבין הבאדם השני ושמדי פעם יעלו שאלות. כי זאת הדרך היחידה לחיות. בלי גבולות, הכל פשוט כואב יותר מדי.

אני מודה שהגזמתי בתגובה שלי. לקפוץ מ"היא שוב עושה את זה אחרי שהיא הבטיחה שהיא לא תעשה את זה" ל"אני לא יכולה להאמין למה שהיא אומרת"... זה היה מוגזם. זאת היתה קפיצה מטורפת. אין בכלל ספק בנוגע לזה. ואני מבינה למה זה פגע בה. באמת שאני מבינה.

אבל הנה העניין. השאלות האלה הן חיוניות. היא לא בטוחה אם היא יכולה לסמוך עליי כי "את לא מאמינה לי". ואני מאמינה. באמת שכן. ואמרתי לה, אני מוכנה להראות לה את זה באיזו דרך שזה צריך. ואני אומרת שנסתדר כל עוד אנחנו מדברות, ואני גם באמת מאמינה בזה. אבל עדיין, יש לי ספקות.

וברור שיש לי ספקות. אני לא בטוחה שהיא מסוגלת להתמודד איתי. עם כולי. הבנתי את זה אתמול, אבל היום כשדיברתי איתו זה נהיה אפילו יותר ברור, כי היא אמרה שהיא לא צריכה לסבול מזה שהוא פגע בי ככה, ומצד אחד היא צודקת - פה הוא קטע אותי ואמר שהיא לא - אבל מצד שני, כולנו בסופו של דבר התוצרים של העבר שלנו. ולקבל מישהו כמו שהוא זה אומר לקבל גם את הפצעים. את הבעיות. את כל מה שאתה יודע שבכלל לא קשור אלייך אבל עדיין יוצא עלייך.

ואני תוהה כמה אני יכולה להיפתח. כמה אני יכולה לדבר. כמה אני יכולה לחשוף.

ובתכלס? זה דבר טוב. זה חיוני. כי צריך איזשהן הגנות. חייבים משהו, כי אחרת כל דבר קטן כואב בצורה מטורפת (hence התגובה שלי אז, שכאמור היתה קפיצה רצינית אבל כשכל דבר קטן משפיע עד כדי כך, לא באמת יכולתי לעשות שום דבר אחר). חייבים גבולות.

איך הוא אמר לי היום? מערכת היחסים היחידה שאין בה גבולות היא מערכת היחסים בין הורים לילדים, וגם זה רק עד גיל מסוים. וזה בסדר, כי ככה זה צריך להיות. בסופו של דבר, שאלות מגינות עלינו. ובמערכת יחסים בוגרת צריך את ההגנה הזאת. כי עושים דברים ופוגעים אחד בשני ומתקרבים ומתרחקים וזה טבעי. והדרך היחידה לשרוד את זה היא עם הגנות.

אז בסופו של דבר, ספקות לא פוגעים באמון. הם מה שמאפשר לנו לתת אמון. עד גבול מסוים לפחות.

Quite the insight, מסתבר.

מודעות זה השלב הראשון. 

זה כל כך קשה, ואני כל כך שונאת את זה. את התחושה שאין לי מה לעשות, שכל מה שאני עושה זה סתם לחכות כמו סתומה. וזה לא נכון, אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה קצת מרגיש ככה. כאילו במקום לעשות משהו אקטיבי אני סתם עומדת במקום ומחכה.

וזה לא נכון. זה לא נכון, כי לשם שינוי, אני מודעת למה שקורה איתי, וזה כבר שינוי. 

שינוי משמעותי. 

זה שוב קשה לי. ואני מרגישה כאילו אני לא מתקדמת לשום מקום, למרות שאתמול אחה״צ והיום בבוקר הייתי אופטימית ובאמת הרגשתי שמשהו השתנה. 

אבל זה היה צפוי. 

אז ניסיתי להבין מה לעשות, והוא אמר שזה מה שחשוב כרגע. שאין איזה פתרון קסם מידי כלשהו, שאין שום דבר שאני יכולה באמת לעשות. שעצם העובדה שאני יודעת שמה שכואב לי כרגע הוא פנימי ומושפע מהעבר, ועצם העובדה שאני יודעת שאני אתרחק כדי להגן על עצמי, זה מה שבאמת חשוב. זאת ההתקדמות האמיתית. כי לפני יומיים הייתי בטוחה שזאת המציאות, לא אני. 

ואם אני יודעת, אז אני יכולה לעבוד על עצמי. אני יכולה למנוע מעצמי להתרחק, לפחות במידה מסוימת. אני יכולה לעקוב אחרי מה שקורה.

ואני לא מרגישה ככה, אבל אני מניחה שזאת התקדמות. 

ונמאס לי מזה שכואב לי, ובכנות, אם הכאב שהרגשתי עד עכשיו הוא כלום ביחס למה שאני מדחיקה, אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להמשיך ולגלות אותו. אבל אולי אחרי זה יהיה יותר טוב. קצת פחות כואב, בכל אופן. 

ומחר יכול להיות אחרת.

Tuesday just might go my way

Can't get worse than yesterday

And Thursday Friday ain't been kind

But somehow I'll survive

Hey, man, I'm alive, I'm taking each day and night at a time

Yes, I'm down, but I know I'll get by

Hey man I'm gonna live my life, like I ain't got nothing but this roll of a dice

I'm feeling like a Monday but Someday I'll Be Saturday Night.

Someday I'll Be Saturday Night / Bon Jovi

ביליתי לא מעט זמן בלתהות למה זה כל כך מפריע לי בשבוע האחרון.

עברו לי בראש כל מיני רעיונות. הם כל הזמן ביחד ואני מרגישה כאילו אני כבר לא יכולה לדבר איתו לבד. אני לא מסוגלת להביא את עצמי ללדבר עם מישהו כשאנשים אחרים גם מעורבים. חרדת הנטישה שלי גורמת לי להרגיש שאני מאבדת אותו וזה מפחיד אותי. אני מתגעגעת לעבר. יש לי איזשהם רגשות עמוקים יותר שאני לא רוצה להכיר בהם. אני self-destructive ומנסה בכוח להרוס משהו טוב שקורה לי. כל מיני רעיונות.

כמובן שלחלקם אין קשר למציאות וחלקם כנראה נכונים ברמה זו או אחרת.

אבל זה לא העניין כרגע. 

דיברנו ביום חמישי על זה שיש סוגים שונים של קשרים. יש קשרים קרובים יותר, יש כאלה שצריך בהם קצת ספייס. יש כאלה שאם אתה לא מדבר עם הבנאדם השני כמה ימים זה די סוגר את הקשר, ויש כאלה שאפשר לא לדבר שבועיים וכשמדברים שוב זה כאילו זה מעולם לא נפסק. יש כאלה שדורשים תחזוקה מתמדת ויש כאלה שהם פשוט טבעיים וזורמים בלי קשר למה שקורה. יש קשרים לצחוקים ויש קשרים לדברים רציניים ויש קשרים לטלוויזיה וספרים. הרבה הרבה הרבה סוגים שונים של קשרים.

מן הסתם, הסוגים השונים האלה מושפעים מהסוגים השונים של האנשים. אינטרוברטים, אקסטרוברטים, רגישים יותר, רגישים פחות, אנשים שמתמקדים בלחשוב ואנשים שמונעים על ידי האינטואיציה שלהם. אבל חלק משמעותי במיוחד מהעניין הוא מימד המופנמות/מוחצנות.

אני אינטרוברטית. תמיד הייתי, תמיד אהיה. מה שקורה אצלי תמיד קורה בפנים, ואני כמעט ולא מסוגלת לחשוב על לשתף סתם ככה. אני צריכה את השקט שלי, במיוחד אחרי שאני עם אנשים, ואין כמעט שום דבר שאני שונאת יותר מאשר להיות בקבוצה גדולה, במיוחד אם זה באזור קטן וצפוף. אני צריכה את השניים-שלושה אנשים האלה שקרובים אליי, וזה יותר ממספיק בשבילי. אני צריכה, לפעמים, שפשוט יעזבו אותי בשקט ויתנו לי להירגע. ואני ממש, ממש לא אוהבת constantly לדבר/להתעסק עם אנשים/לעשות דברים עם אנשים וכו׳.

שלא לציין את העובדה שדי מהר נמאס לי מרעש.

*היא* אקסטרוברטית. מה שאומר שצריך constantly להעסיק אותה, לדבר איתה, להגיב אליה. היא כל הזמן צריכה חברה והיא כל הזמן צריכה חברה שתגיב אליה. אני לא מופתעת מזה שהיא וק׳ לא היו קרובות במיוחד, אבל אני קצת מופתעת מזה שהם קרובים כל כך. גם הוא כמוני, אם כי קצת פחות (בניגוד לק׳, שאנחנו פרקטקלי קופי אחת של השנייה, רק שהיא הרבה יותר מוכשרת ממני).

וזה מעלה תשובה חלקית לשאלה למה זה כל כך מפריע לי ובעיה.

הבעיה - או השאלה, או ווטאבר - היא האם אני יכולה להיות בסביבת אקסטרוברטים מספיק זמן בלי לצאת מדעתי. וזה כולל את השאלה האם אני יכולה לתת למישהו שאני אוהבת להיות בקשר עם אקסטרוברטים בלי להרגיש שאני כל הזמן צריכה להילחם על תשומת הלב שלו (מה שמן הסתם קשור לחוסר הבטחון שלי). והעניין המרכזי הוא - איזה קשר משמעותי יכול בכלל להיות בין אינטרוברטים לאקסטרוברטים.

באיזשהו מקום, שני הסוגים האלו של אנשים תמיד יהיו הפוכים. גם אם הם יצליחו להבין אחד את השני, גם אם הם נהנים בקטעים של טלוויזיה ושטויות ולא יודעת מה, עדיין תהיה בעיה בקשר בין שני הסוגים האלה. למוחצן זה יפריע שהמופנם לא פשוט מדבר על הבעיות שלו, והמופנם יצטרך את הספייס שלו מדי פעם וה׳להיות ביחד׳ כל הזמן יוציא אותו מדעתו. תמיד תהיה להם איזושהי בעיית תקשורת כי הם פשוט לא מדברים באותה השפה מבחינה רגשית. אפילו ההסתכלות שלהם על העולם שונה.

והשאלה היא האם בכלל אפשר להתגבר על הפערים האלה. 

שלא לדבר על השאלה האם אני יכולה להתגבר על הפערים האלה לאורך זמן. 

היום בבוקר במקרה נתקלתי בתמונה שלמעלה.

התקופה האחרונה היתה לא קלה בשבילי. במיוחד הימים האחרונים. הייתי אומללה כל כך - אני עדיין לא בדיוק במצב תקין - וקרו יותר מדי דברים שחיזקו את ההרגשה הזאת ולא נתנו לי את האפשרות להתמודד. הרגשתי לבד כל כך. לא רציתי להיות פה, ברמה שזה כל מה שדיברתי עליו בראשון שעבר, ואפילו הוא הכריח אותי להבטיח שאני לא אעשה לעצמי משהו. לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות משהו, אבל גם לא רציתי להבטיח, כי לא חשבתי שאני מסוגלת להישאר.

ואני אחראית למספיק אנשים as it is. אני לא צריכה עוד אחד על הראש.

ואתמול ישבתי ללמוד. והפרק הזה של פסיכולוגיה פיזיולוגית, אני שונאת אותו. כי הוא על דיכאון. על כמה שהמוח שלי דפוק ועל כמה שאני דפוקה. כאילו שאני לא יודעת את זה כבר, כאילו שאני לא חושבת את זה כל יום, כל היום. כאילו לא חלמתי בלילה לפני זה שאני מתאבדת.

זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את זה, וזה הפחיד אותי למוות.

ואז ללמוד על דיכאון זה בדיוק היה הדבר האחרון שהייתי צריכה.

ואני לא אגיד שלא ידעתי שזה יהיה קשה. ידעתי שיהיה לי קשה ללמוד פסיכולוגיה, כי תמיד יהיו אנשים שלא יבינו איך אני מרגישה וכמה רגישים הנושאים האלה בשבילי. אבל זה אנשים, וזה גישות, וכפסיכולוגים אנחנו בכל זאת מנסים להבין ולהתקרב ולעזור. לא באמת הבנתי כמה שונה הגישה של מדעני העצב (או איך שלא תרצו לקרוא להם) משל פסיכולוגים. כמה הסטודנטים בפיזיולוגית שונים מהסטודנטים בפתולוגיה. כאילו שעד שהם מגיעים לפתולוגיה הם מתבגרים ומבינים קצת יותר טוב את כל העניין. לפחות בפתוחה.

כי אין מה לעשות, הסביבה היתה שונה. בשיעורים של פתולוגיה הרגשתי שהסטודנטים רוצים להבין, שהם מקבלים, שהם תומכים. אנשים העלו את הבעיות שהם מכירים, ועם צוק איתן ברקע במיוחד דיברנו לא מעט על חרדה, והיתה אווירה תומכת יותר. חמה יותר. לא היו את השאלות המטופשות האלה של "למה בני נוער נכנסים לדיכאון מכל שטות", כי אנשים הבינו שזה לא באמת דיכאון. וכשדיברתי קצת על מה שעברתי (ואני אשכרה עשיתי את זה בכיתה, מול אנשים שאני בקושי הכרתי)... אנשים הקשיבו. ושאלו. וניסו להבין איך דברים נראים מהעיניים שלי.

והייתי בהלם. וכשדיברתי עם MIG על זה, הוא אמר שסטודנטים לפסיכולוגיה הם אוכלוסיה מיוחדת. היה לי טוב.

וכשהייתי בשיעור הראשון על דיכאון בפיזיולוגית (אחריו אני החלטתי שאני לא מגיעה לשני), זה היה עולם אחר לגמרי. שוב השאלות המטומטמות האלה. שוב הרעיונות הדביליים האלה בנוגע למה זה דיכאון ואיך זה מאניה. שוב הפשטנות הזאת והקרירות הזאת. כל הגישה של חומר הלימוד ושל הקורס היא אחרת - נתונים ומחקרים ומה במוח שלהם בעייתי. וזאת אולי לא הכוונה של הכותב וכל החרטא הזה, אבל ככה זה מתפרש כשאתה זה שחווה את זה. וכשהשאלה למחשבה בסוף הנושא של דיכאון היא "האם אתם חושבים שאם נעלה בפני הדיכאוניים את הטיעון ש'מה אתם בדיכאון, אתם לא חוויתם מלחמות עולם ודברים שבאמת מכניסים לדיכאון' זה יעזור להם?", הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לקרוע את הספר לחלקיקים ולהרוג את מי שכתב אותו.

אז נכון שהPokemon GO שיפר את מצב הרוח שלי אתמול בלילה, אבל זה עדיין לא שינה הרבה בטווח הארוך.

ואז ראיתי את התמונה הזאת הבוקר, והחלטתי שאני מצטרפת. הדבר הראשון שעשיתי הבוקר זה להוציא עטים (ומרקר, כי העט הצהוב ממש חלש על העור שלי) ולצייר ארבעה לבבות על פרק כף היד.

ואז צילמתי את זה.

והעליתי את זה.

וחברה שלחה לי הודעה של חיבוק ושאני אחזיק מעמד, ושאני לא לבד.

וכשהגעתי לחבר'ה של תקשוב היום (החברים הותיקים שלי מלמעלה), ק' (שאני לא מאמינה שעוד מעט משתחררת ואני ממש ממש אתגעגע אליה3>) שאלה אותי מה זה הלבבות האלה. אז הראיתי לה את התמונה, ואפילו נתתי לה להשוות את אלה שציירתי למה שבתמונה כדי להבין מה יש לי. ואז אמרתי משהו על זה שאני דפוקה והמוח שלי דפוק, והיא אמרה שאלה האנשים הכי מעניינים ושאני לא דפוקה.

וכשראיתי את כל התמונות של האנשים עם הלבבות - כל אחד והבעיות שלו - זה גרם לי להרגיש סופסוף שאני לא לבד.

וכשהייתי שם למעלה, הרגשתי שייכת.

וזה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה חודשים.