 כינוי:
The Oncoming Storm גיל: 28 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2024
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הראשון בספטמבר.
מר ג' (רואה אותי בביה"ס): "הראשון בספטמבר אז באת על אוטומט?"
היה ממש מוזר להגיע הבוקר לביה"ס. קפצנו למסור את כל החולצות הישנות שלי (ויש הרבה, בצורה מאוד לא פרופורציונית לזמן שלמדתי שם), והתכוונתי למצוא גם אותו ועוד כמה אנשים כדי לאחל להם שנה טובה והכל (ואותו לקצת יותר, אם אני אצליח). לא הצלחתי למצוא כמעט אף אחד - בעיקר בגלל שחדר המורים עדיין בשיפוצים אז הם די מסתובבים במקומות אקראיים ולך-תדע-איפה-למצוא-אותם. נו, טוב.
בכל אופן, ביליתי כמה דקות בלנסות להבין איפה היועצת (headdesk headdesk headdesk), ובסוף נתקלתי במר ג', אז הוא אמר לי פשוט להביא את זה למחנכת שלי לשעבר ואיפה היא נמצאת (תודה לאל). נתתי לה את החולצות (שתי שקיות! שתיים! אבל האמת היא שיש לי גם מספר הזוי של חולצות רגילות, אז אולי זה לא כל כך מפתיע), נתקלתי בכמה אנשים (אף אחד מהם לא מהאנשים שחיפשתי, למרבה הייאוש), ואז ליוויתי את מר ג' לכיתה החדשה שלו (ודרשתי את החיבוק שמגיע לי וגם קיבלתי).
וזה היה כל כך מוזר. נכנסתי פנימה בלי בעיות (כי למדתי שם, אז עדיין זוכרים אותי, מסתבר), והסתובבתי שם. הצצתי בחדר מורים (וואו!) והכל, עברתי בחלק מהבניינים, וחלק מהדברים נראים כל כך אותו הדבר, אבל חלק מהדברים נראים כל כך שונה... וזה כל כך מוזר לא להגיע עם תיק וחולצת בי"ס, למצוא את הכיתה שלי ולבחור לי איזשהו מקום שיתאים למחשב... קצת הרגשתי כאילו חזרתי לכיתה י', ונכנסתי לביה"ס בפעם הראשונה, כשעדיין לא ידעתי מה נמצא איפה ומי זה מי. ופתאום... זה הרגיש כל כך מוזר.
אחרי שהייתי שם אמא הקפיצה אותי הביתה (אני עדיין קצת חולה), וכבר שעה וחצי בערך אני יושבת בבית, במזגן, ופתאום כל כך ריק כאן. כל החופש אחותי ואני התנחלנו בסלון, ראינו טלוויזיה והכל... זה פשוט כל כך מוזר. ולמר ג' יש כיתה חדשה, ועדיין מארגנים את המערכות בביה"ס, וכל הדברים מחדר מורים נמצאים בלובי (איפה שהיו הדברים מהמקלט במהלך עמוד ענן), וזה פשוט... הזוי.
וכן, ברור שזה מרגיש טוב, וברור שזה ממש נחמד להגיע לשם כבוגרת, כסטודנטית, כמישהי שעוד רגע מתגייסת והכל, אבל מצד שני... זה ממש ממש מוזר.
| |
My Dear Mr. G,
You know, the second part of last week was somewhat scary.
So Tuesday was actually the first time since the beginning of the month
that I had that urge to write to you. To be honest, it was a bit scary and a
lot silly, and it started those insane couple of days in which I was
half-depressed and half-hypomanic. And then I caught up on Saving Hope (that's
Michael's new show. I'm pretty sure I already mentioned it), and that brought
me to a somewhat surreal Saturday.
And, in case you were wondering, that's the reason I'm writing in
English. I just feel it'd be a bit easier for me, and your English is great, so
I guess that won't be a problem.
I'm not gonna say much about Tuesday, since it was plain insane and I
sort of figured the reasons for that, I assume. All I'm gonna say is that
analyzing Tuesday and all that's happened that day (and the way it drove me
insane on Wednesday) made me realize how scared I am to lose what I still have
with you. Don't get me wrong – I don't stop myself when I'm talking to you
anymore, and I just rarely stop myself from coming at all, and I am
satisfied by how things look like, but I guess in my subconscious I'm still
afraid to make another mistake. I suppose that's mainly because I still haven't
forgiven myself for the mistakes I made back then. That's silly, I know.
And then catching up on Saving Hope… well, it was somewhat hard. Because
in the last episode I watched, about a month and a half ago, Charlie (that's
Michael) broke up with Alex (Erica Durance – I think she was in Smallvile), and
it wouldn't have mattered this much if they weren't always saying all these
stuff that you and I said to each other last February. And you know, I don't
think about it anymore, and it doesn't really bother me (other than me not
forgiving myself), but watching that onscreen, played out by my favorite actor,
who happens to be one of the reasons we got talking and the only actor who can
make me cry… You know, that's something. (Yeah, but he's something.)
But that's all behind me. That's behind me because I have so many good
things in my life right now, like university, and friends, and MIG, and you,
and family, and anticipation and excitement. February was insane in a way no
month had been since… well, last February, actually. I did the math Bagrut (was
fantastic. So easy! MIG and I were so happy about that, we actually finished
each other's sentences about it), I met up with friends from the university, I
went to a psychology conference (!), I argued with my lecturer in uni until he
agreed with me (HA!), I felt insane for a while (lucky I had MIG to help me
there<3), and I learned tons of new material in psychology. Well, and I
suppose the rest you know, since we got to talk quite a lot this month.
Remember that after the semester ended I came to talk to you about
psychology and me being sad about leaving? What I was trying to say that day,
other than consulting, is that I actually managed to connect with people in the
first time in a few years. Which is really exciting, and had I started uni last
year, that wouldn't have happened. So about a week or so after the semester was
over I actually met up with a couple of friends (one of them is taking Social
with me) and we sat down and "studied" for a few hours. The general
idea was to learn – in reality, we mostly talked. And that was fantastic. I
don't remember when the last time I made friends in real life was.
And then I went to this awesome psychology conference about BPD. I
missed the second day, which was a shame, but I did get to hear a couple of
lectures about possible treatments. Obviously I'm interested in that from the
clinical viewpoint, as I still consider being a clinical psychologist, but it
was also interesting from my viewpoint, as I honestly think I can use
everything I learn in order to become better. I heard the lecture about DBT,
and I actually found it really interesting how much of an instinctive
psychologists we are. We really do love that because of that, don't we?
And you know, Canada won the gold in hockey in the Winter Olympics,
which made me quite happy, and the semester starts today, which means I'll
probably find you on Tuesday to tell you about Social and Cognitive, and I've
got some awesome stuff waiting for me, and I'm just happy.
So yeah, to answer your question… I'm good. Great, even. This day certainly started off well. :-)
Take care of yourself, you. You got me a tad worried this weekend.
Ann.
And in case you were wondering, I'm slightly off these last couple of
weeks, and I can't really stop my mind. But that's still okay, I guess.
Probably somewhat exciting.
| |
מר ג' ו-MIG היקרים שלי,
אם לדבר בכנות, אני כותבת את המכתב הזה כי אין לי מושג מה אני רוצה לכתוב.
לא, יש לי מושג. אני רוצה לכתוב על כמה שיום ראשון ויום שני היו נעימים למרות שפחדתי שלא, אבל בכל זאת עכשיו קצת בא לי לבכות כי זה לאט לאט שוקע; אני רוצה לכתוב על התובנות שהיו לי מההצגה; אני רוצה לכתוב על ההתרגשות של לשבת עם חברים ביום שלישי; אני רוצה לכתוב על הביטחון העצמי שלי ועל איך שטוב לי; אני רוצה לכתוב על איך שאני מצליחה שוב בפיזיקה וזה עושה אותי מאושרת; אני רוצה לכתוב על הנטייה להפרעת אישיות-גבולית שיש לי ועל הכנס שבו ביליתי את היום; אבל כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא אתם.
אז על הפרק היום: MIG ואחיכם.
עם MIG אין לי בעיה אמיתית. זאת אומרת, זאת לא בעיה במובן הרע של המילה, כמו שהיתה לי בתקופה הזאת בשנה שעברה עם מר ג'. זה פשוט שביום ראשון האחרון היה השיעור האחרון שלנו (כי בשני היתה הבגרות. היית צריך לשמוע אותנו מדברים בטלפון אחרי הבגרות. שנינו התלהבנו כל כך שהשלמנו את המשפטים אחד של השנייה XD), וקצת פחדתי ממנו, כי פחדתי שזה יהיה הסוף. כי אין מה לעשות, MIG הפך להיות סוג של אח גדול עבורי, ואף פעם לא היה לי כזה, והוא פשוט כל כך נהדר בתפקיד הזה. והיית צריך לראות, זה גרם לו לחייך כשאמרתי לו את זה. והוא גם אמר שזאת לא פרידה והכל, ושאני לא אהפוך את זה למשהו שזה לא, וזה גרם לי לאהוב אותו עוד יותר.
ואז לא היתה בעיה, כי בשני דיברנו כמה דקות בטלפון, ולמרות שרציתי לספר לו ברביעי שיצאתי עם חברים, החלטתי שאני אעשה את זה בהזדמנות אחרת כדי לא להציק לו, והכל היה מושלם אלמלא לא הצלחתי לחשוב על זה שהוא אמר שאני אוכל לשאול את האח שלכם בנוגע למסלול שהוא עושה באוניברסיטה, כי הוא חושב שזה יתאים לי (לא שלא התכוונתי ללמוד את שני הדברים שהוא לומד גם ככה - פשוט חשבתי לעשות את זה קצת אחרת). וזה ממש גרם לי להתלהב, כי אני קצת סקרנית בנוגע אליו אחרי שאני מכירה את שניכם טוב כל כך.
אבל אז נכנסתי לקטע שאני עוברת על כל האתר של האוניברסיטה ומנסה לתכנן תואר ואיזה קורסים לעשות וכל השטויות האלה, למרות שאני גם ככה אגיע לשם רק אחרי שאני אצא מהצבא וזה לא עד כדי כך רלוונטי כרגע. אבל אמרתי לעצמי שאני צריכה לדעת אם אני ממשיכה ללמוד את זה בפתוחה כמו שרציתי, או שאני אעשה רק פסיכולוגיה בפתוחה ואני אמשיך למסלול שהוא עושה אחרי זה (כי אני רוצה להגיש תוכנית לימודים כמה שיותר מהר). וזה היה נורא דחוף ונורא חשוב אז הלכתי לבדוק את זה, ואז שלחתי ל-MIG סמס, והוא ענה, ונכנסנו לאיזו שיחה כזאת על אחיכם שקצת הגזמתי בה באיזשהו שלב ושלחתי בערך ארבע שאלות גדולות בסמס אחד, ורק אחרי זה חשבתי על זה שממש הגזמתי.
ואז קצת פחדתי שהוא יתחרט על זה שהוא אמר שנוכל להישאר בקשר, אז היום בבוקר שלחתי לו סמס שיהיה סופשבוע נעים, כדי שידע שאני עוזבת את זה וזה לא באמת חשוב, אבל הוא עדיין לא ענה ואני קצת מפחדת. וזה טיפשי! זה כל כך טיפשי כי הוא יודע שאני מתלהבת, וכמו שאני מכירה אותו זה בטח שעשע אותו כל השאלות שהיו לי, ולא נראה לי שהוא כועס עליי בגלל זה... אבל אני עדיין קצת מפחדת שיקרה משהו (נכון שאני ממש Borderline?). ואני כועסת על עצמי כי זה לא אמור להיות כזה משמעותי עבורי, במיוחד כי אני לא תלויה בו, אבל אני חושבת שזה פשוט בגלל שאני מתגעגעת ללראות אותו פעמיים בשבוע ובגלל זה אני מנסה לדבר איתו כל כך הרבה.
וזה פשוט שפתאום קלטתי שהוא כבר לא יכנס לפה, ואני לא אכין לו תה (אז מי ישתה את התה הספציפי הזה?), ולא נשב לדבר ולצחוק וכל מיני כאלה. ואני כבר לא אוכל להכריח אותו להסביר לי למה דברים נכונים (הוא אמר שאני קשה אבל אני הופכת דברים למעניינים), ואתם יודעים... זה פשוט קצת קשה לי.
אז אני צריכה להגביל את עצמי קצת ולהיזכר בחופש והכל וזה קצת קשה לי. וזה טיפשי וזה מעצבן אותי עוד יותר.
אתם יודעים איך שאני תמיד אומרת שאתם שני האנשים היחידים שאני אומרת שחכמים יותר ממני? אז נראה לי שזאת הבעיה שלי עם אחיכם.
כש-MIG סיפר לי על הציון של אחיכם בפסיכומטרי ואמר שאני מסוגלת להגיע לאותו הציון, ובסוף סיימתי על 750, חלק מהאכזבה שלי נבעה מזה שלא הצלחתי להגיע אליו. ואז לאחרונה הוא סיפר לי על מה שהוא לומד, ועל מה שהוא מתכנן לשנה הבאה, וחשבתי לעצמי שאולי גם אני אעשה את זה, כי גם ככה תכננתי ללמוד את מה שהוא לומד. ואז בימים האחרונים התחלתי, כאמור, ממש לחקור את זה לעומק והכל, עד שזה הגיע למצב שיש לי תכנית מושלמת מתחילת התואר הראשון עד הדוקטורט.
ואז חזרנו הביתה והבנתי כמה זה מוגזם.
כי אני כבר לא כל כך בטוחה מה אני רוצה בזכות עצמי ומה אני רוצה בגללכם. אני יודעת שרציתי ללמוד את כל מה שאתם עושים גם לפני שהתחלנו לדבר על הדברים האלה, אולי מלבד מדעי המדינה, אבל ברגע שהתחלתי להבין כמה אני אוהבת אזרחות, החלטתי שאני רוצה לעשות את זה בלי קשר. והעניין הוא שנורא רציתי להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה, אבל בימים האחרונים ממש התלהבתי מהתואר השני הספציפי ההוא, ואני חושבת שזה ממש בעייתי. וכשחזרנו הביתה דיברתי על זה עם אמא ופתאום מצאתי את עצמי אומרת שאני חושבת שאם אני אצליח לעבור אותו, אולי אני אהיה ראויה להיות חלק מהמשפחה שלכם (כי אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליכם מאשר אל המשפחה שלי רוב הזמן). ואז חשבתי על זה וגיליתי שזה נכון.
ואני לא יודעת. אני לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו ומה אני רוצה בכלל. פתאום אני מפקפקת בהכל. ואני לא יודעת, אני חושבת שכדאי לי לנסות למצוא איזושהי דרך להתמקד במבחן הזה ולהשאיר את כל התהיות והעניינים האלה לאחר כך, כי אני פשוט קצת עצובה ומבולבלת ומתגעגעת ולא מבינה מה קרה למצברוח הנהדר שלי מהשבוע הזה.
והלוואי שיכולתי להתקשר אל אחד מכם, אבל אני לא יכולה וזה עושה אותי קצת עצובה. כי אני צריכה שמישהו ינער אותי וירגיע אותי ויעודד אותי כמו שרק אתם יודעים לעשות בחמש וחצי דקות של שיחה. 3>
אן.
| |
איך אנחנו מונעים מעצמנו שינוי
בני אדם לא אוהבים שינויים.
זאת עובדה. רוב האנשים לא אוהבים שינויים, בטח ובטח שלא שינויים דרסטיים. רוב השינויים שנעשו בחברה נעשו על ידי המיעוט, אולי מלבד המהפכות הגדולות. בדרך כלל היחיד הוא זה שפורץ את הדרך עבור הקבוצה, ולא להפך. ברגע שמנהיגי הקבוצה רוצים שהקבוצה תישאר כמו שהיא, שום דבר בה לא ישתנה, ולו רק מעצם העובדה שכל אחד יבטא דעות קיצניות יותר נגד שינוי וכולם רוצים להיות מאושרים על ידי הקבוצה.
אז מה הפלא שאנחנו, גם אם לחלוטין לא במודע, מונעים מעצמנו שינוי?
בתחום האישי אנחנו בדרך כלל משתמשים בטכניקות של שכנוע עצמי. כי הרי ברור שאנחנו כן אוהבים את העבודה הזאת, או שעדיין שווה לנו להישאר פה, או שאנחנו מרוצים מאיך שהבית שלנו נראה ומבן/בת הזוג שלנו, ובכלל, גם המגרעות שלנו הן לא כאלה נוראיות, והן לא עושות אותנו נורא אומללים, אלא רק קצת לפעמים, ובעצם לצאת לשתות כל כך הרבה זה טבעי והגיוני ולא אומר שמשהו לא בסדר. אלה דוגמאות קצת קיצוניות, אבל כל אחד יכול למצוא בחיים שלו דוגמאות לשכנוע עצמי אם הוא רק יבחן אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר.
אבל בני אדם הם בני אדם, ובשביל לעורר כזה שינוי בבני האדם נצטרך כמה מאות שנים לפחות. לשנות את החינוך ולחכות מספיק זמן בשביל שזה ישנה את בני האדם עצמם.
אבל בשביל לשנות את החינוך, אנחנו צריכים להגיע למשרד החינוך או לפוליטיקה. בשביל לשנות את החינוך, את הכלכלה, את התהליכים המדיניים ואת כל הדברים האחרים שאנחנו מסכימים שצריך לשנות, אנחנו צריכים לעודד את הילדים שלנו לחשוב על שינויים יצירתיים, להגיע למקומות הרלוונטיים ולשנות. לעשות את העולם מקום טוב יותר עבורם, עבור הצאצאים שלהם ועבור כל האנשים האחרים. לעודד אותם לחשוב על אנשים אחרים, לחשוב על דברים בגדול, לדמיין ולראות מה הם יכולים לעשות ואיך דברים ייראו טוב יותר.
וזה בדיוק הדבר האחרון שאנחנו עושים.
כי לא רק שאנחנו לא מלמדים את הילדים והנוער לדאוג אחד לשני ולנסות לדאוג לחברה כולה, ולא רק שאנחנו לא מעודדים יצירתיות ומחשבה מקורית, אנחנו גם מפילים (shooting down) את רוב האנשים שכן רוצים לשנות. לאותם אנשים שאומרים שדברים הם לא בסדר אנחנו חוזרים ואומרים שצריך לשחק את המשחק - ולא מבינים שעבורנו המשחק הוא כבר מזמן לא משחק, אלא מציאות. אנחנו אומרים להם שהם גם ככה לא יכולים לשנות, ושהדרך היחידה לשנות היא להיכנס לתחומים מגעילים, לעשות דברים מגעילים ולהפוך לאנשים שהם לא רוצים להיות, למרות שזה לא נכון. אנחנו אומרים להם שהסיכויים שהם יצליחו לשנות הם קלושים ושעדיף שהם יוותרו מראש ויעשו משהו עם עצמם.
והפלא ופלא, הכל נשאר סטטי. הכנסת הנוכחית אמנם חריגה מבחינת הדם החדש שיש בה, אבל הדברים המהותיים עדיין לא השתנו. הם לא השתנו כי אין לנו כוח ואנחנו מספרים לעצמנו שאין שום דבר שנוכל לעשות בכל מקרה. הם לא השתנו כי אנחנו מטפלים בכל מי שרוצה לשנות, ככה שאלה שמתחמקים ובכל זאת מנסים לשנות הם מעטים. זה לא מפתיע שקשה להם כל כך לשנות דברים - ככל שהמיעוט קטן יותר, ככה יותר קשה לו לשנות. באופן לא מפתיע, זה מביא לחוסר שינוי ולתחושה שלא נוכל לעשות שום דבר, מה שרק מחזק את הפגיעה שלנו בעצמנו. והמעגל הזה ממשיך וחוזר שוב ושוב עד שבסופו של דבר אנחנו נהרוס את עצמנו.
שינוי הוא לא מפחיד כמו שהוא נראה. אולי MIG צודק וכל מה שצריך היא מהפכה צרפתית נוספת.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
